שיעור 2, מסכת מגילה, פרק ראשון
הגמרא מביאה מחלוקת בדין זה של קריאת המגילה בימים שונים: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימָתָאָה – שֶׁסָּתַם רבי את דברי המשנה כפי שיטתו, דְּדָרִישׁ – שהוא דורש את לשון הפסוק 'זְמַן' 'זְמַנָּם' 'זְמַנֵּיהֶם', כלומר, מכך שלא נאמר 'זמן' ולא 'זמנם' אלא 'זמניהם', ריבה רבי עקיבא שני ימים נוספים לקריאת המגילה, מלבד י"ד וט"ו המפורשים בפסוקים, ומלבד י"ג שהוא זמן קהילה לכל. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם שֶׁל עֲנִיִּים נְשׂוּאוֹת לְמִקְרָא מְגִלָּה כְּדֵי לְחַלֵּק לָהֶם מָעוֹת פּוּרִים, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין, 'הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּנִין בָּהּ', כְּלוֹמַר, בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲמִידִים דָּתֵיהֶן – נוהגים בגלוי במצוות התורה וְאֵין בָּאִין מחמת כן לִידֵי סַכָּנָה, הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ בְּאַחַד עָשָׂר בִּשְׁנֵים עָשָׂר בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁמִּסְתַּכְּנִין יִשְׂרָאֵל בְּדָתֵיהֶם, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ, שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא, שבזמן הזה אין לקרוא את המגילה אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר.
שנינו במשנה, 'כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר'. מבררת הגמרא, מְנָּא לָן – מנין נלמד דין זה, שהדרים בכרכים המוקפים חומה קוראים את המגילה בחמשה עשר, והרי לא נכתב הדבר בפירוש במגילה. משיבה הגמרא, אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק (אסתר ט יט) 'עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ', וּמִכך דִּפְרָזִים עושים את יום הפורים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יש ללמוד שהמֻקָּפִין חוֹמָה עושים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, שהרי נאמר במגילה (ט כא) 'לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה'.
מוסיפה הגמרא, וְהעיר שׁוּשַׁן הבירה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, והיה ראוי שיהא דינה כערים הפרוזות, הקוראים בארבעה עשר, מכל מקום קוֹרִין בה את המגילה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דִּכְתִיב (אסתר ט יח) 'וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה', מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בּוֹ נֵס – כיון שניתן להם להרוג בשונאיהם גם ביום ארבעה עשר, ונחו רק בחמשה עשר, קבעו כך לדורות.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ המוקף חומה בעצמו, וְכָל הַסָּמוּךְ לוֹ, כשיעור שיבואר להלן, וְכָל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ – כל מקום שרואים ממנו את הכרך, נִדּוֹן כִּכְרַךְ, וְקוֹרִין בו בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – מה הוא השיעור הנחשב כ'סמוך' לכרך. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, כְּמֵחַמָּתָן לִטְבֶרְיָא – כשיעור המרחק שבין העיר חמתן לעיר טבריא, וְהַיְנוּ שיעור מִיל, שהוא אלף אמה. שואלת הגמרא, וְלֵימָא מִיל – ומדוע לא אמר רבי ירמיה בבירור שהשיעור הוא 'מיל'. ומשיבה, הָא קָא מַשְׁמָע לָן – דבר זה רצה רבי ירמיה להשמיענו, דְּשִׁיעוּרָא דְּמִיל – ששיעור מיל הוא כַּמרחק שיש מֵחַמָּתָן לִטְבֶרְיָא.
וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ שֶׁיָּשַׁב – שדרו בו בני אדם תחילה ללא חומה, וְרק אַחַר כָּךְ הֻקַּף חומה, נִדּוֹן כִּכְפָר, וקוראים בו בארבעה עשר. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, ומהיכן יש ללמוד זאת. שנאמר (ויקרא כה כט) 'וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה', ומכך שתיבת 'מוֹשַׁב' מנוקדת בפת"ח הרי היא נסמכת למילים 'עיר חומה', והיינו שזהו מוֹשָׁב שֶׁהֻקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וכוונת הפסוק לבית מושב של עיר החומה, שהיתה שם תחילה הקפת חומה ואחר כך בתי מושב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב תחילה בבתים פרוזים, וּלְבַסּוֹף הֻקַּף.
וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּרַךְ שֶׁאֵין בּוֹ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – עשרה בני אדם הבטלים ממלאכתם וקבועים תמיד בבית הכנסת לצורכי הציבור, אף על פי שהוא מוקף חומה, נִדּוֹן כִּכְפָר, ואם רוצים יושביו להקדים את הקריאה ל'יום הכניסה', רשאים לעשות כן [אך רשאים גם לקרוא בחמשה עשר, כעיקר דין כרך המוקף חומה], וְאַף עַל גַּב דְּאָתוּ מֵעָלְמָא – ואפילו שמתקבצים לשם עשרה בטלנין ממקומות אחרים, עדיין נידון הוא ככפר.
דין נוסף: וּכְרַךְ שֶׁהָיָה מֻקָּף חומה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו חומה כלל, מכל מקום קוֹרִין בו בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נאמר בפסוק לגבי מכירת בית בעיר המוקפת חומה (ויקרא כה ל) 'וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה', ומכך שהכתיב הוא 'אֲשֶׁר לֹא חֹמָה', וקוראים זאת 'אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה', יש לדרוש את שתי המילים, והיינו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו חומה, וְהָיָה לוֹ קֹדֶם לָכֵן, דין המקום כעיר המוקפת חומה, והוא הדין לענין קריאת המגילה, גם אם עתה אין העיר מוקפת חומה, כיון שבזמן יהושע בן נון היתה העיר מוקפת חומה, קוראים בה בחמשה עשר.
(ספר יוחסין)
