שיעור 15, מסכת מגילה, פרק שלישי

משנה

משנתנו ממשיכה בדיני מכירת דברים שבקדושה: אֵין מוֹכְרִין מִשֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד – תשמישי קדושה השייכים לציבור, אין למוכרם ליחיד, מִפְּנֵי שֶׁבכך מּוֹרִידִין אוֹתָם מִקְּדֻשָּׁתָם, שעד עתה השתמשו בו רבים, ומעתה ישתמש בו יחיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי מאיר, אִם כֵּן, שאף לפי מספר המשתמשים בחפץ קדושתו גדולה יותר, אַף לֹא יהיו רשאים למכור תשמיש קדושה מֵעִיר גְּדוֹלָה, שמשתמשים בדבר בני אדם רבים, לְעִיר קְטַנָּה, שהם מועטים יותר.

משנתנו מבארת שאף במקרים שהותר למכור בית כנסת, יש להזהר בכבודו: אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אף באופן שמותר למוכרו, אֶלָּא עַל תְּנַאי – שֶּׁיַתְּנוּ מוכרי בית הכנסת עם הקונה שאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ – בכל זמן שירצו, יַחֲזִירוּהוּ – יתנו את דמיו לקונה, והוא יחזיר להם את בית הכנסת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִין אוֹתוֹ אפילו מִמְכַּר עוֹלָם, ללא תנאי, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים – אסור למוכרו על דעת שישתמש בו הקונה לאחד מארבעה דברים אלו, לַמֶּרְחָץ, וְלַבֻּרְסְקִי – מקום עיבוד עורות, שיש בו ריח רע מאד, וּלְבֵית הַטְּבִילָה, וּלְבֵית הַמַּיִם – לבית הכסא, שהם שימושים בזויים, ואין זה מכבוד בית הכנסת שיעשו במקומו דברים אלו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, בלי לפרט מה יעשו בו, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה, ואפילו אחד מארבעה דברים אלו.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, חייבים לנהוג בו כבוד, ולכן אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ הספד של יחיד [אך הספד של תלמיד חכם, שרבים מתאספים שם, מותר], וְאֵין מַפְשִׁילִין [-פותלים ומכינים] לְתוֹכוֹ חֲבָלִים, וכן כל מלאכה אחרת אסורה שם [אלא שמלאכת הכנת חבלים צריכה מקום רחב, ולכן הביאוה כדוגמא למלאכה האסורה בבית כנסת שחרב], וְאֵין פּוֹרְסִין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, כדי לצוד עופות שדרכם לקנן במקומות חרבים, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת לייבוש, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא – מעבר לקיצור הדרך. ומנין לומדים זאת, ממה שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת התוכחה 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם', ומכך שלא כתבה התורה 'ואת מקדשיכם אשומם', אלא כתבה תחילה לשון שממה ואחר כך לשון קדושה, 'והשימותי את מקדשיכם', לומדים שבִּקְדֻשָּׁתָן הם עומדים אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. ואותו בית כנסת שחרב, אם עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלוֹשׁ להאכיל לבהמתו או כדי לייפות את המקום, אלא ישאירם כך, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ – כדי לגרום צער לרואים זאת, ואולי מתוך כך יתעוררו לבנותו מחדש.

גמרא

[אגב כך שהובא במשנה דין מכירת בית כנסת לצורכי חול, הביאה הגמרא את הדין הבא], אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה – בתוך ארבע אמות של המקום שהתפלל בו. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יַנַּאי, בַּמֶּה [-באיזו זכות] הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה, וְלֹא כִּנִּיתִי שֵׁם לַחֲבֵרִי, וְלֹא בִּטַּלְתִּי מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם על היין, שזו מצוה מן המובחר, וסיפר להם מעשה בענין הנהגתו זו, אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, וּפַעַם אַחַת לֹא הָיָה לִי יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, מָכְרָה כִּפָּה שֶׁל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. וקיבלה שכרה על מעשה זה וזכתה לעשירות, וּכְשֶׁמֵּתָה הִנִּיחָה לוֹ לרבי ינאי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי [-חביות] יַיִן, וּכְשֶׁמֵּת הוּא – רבי ינאי עצמו, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן.

שנינו במשנה, 'וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בית הכנסת שחרב, אין מספידין בתוכו' וְכו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ, אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן, וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן, וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן – אין מתקשטים בהם, וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶן, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אֲבָל קוֹרִין בָּהֶן בתורה, וְשׁוֹנִין בָּהֶן במשנה, וּמַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים – הספד על תלמיד חכם, שמתאספים רבים להספידו, ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא מקום גדול, וּמְכַבְּדִים אוֹתָן וּמַרְבִּיצִים אוֹתָן – מטאטאים ושוטפים אותם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לגבי הדין האחרון, אֵימָתַי מטאטאים ושוטפים אותם, בְּיִשּׁוּבָן – כאשר הם בנויים ומיושבים בבני אדם המתפללים ולומדים בהם, אֲבָל בְּחֻרְבָּנָן, מַנִּיחִין אוֹתָן כמות שהם וְעוֹלִין בָּהֶן עֲשָׂבִים, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ – כדי לגרום צער לרואים זאת, שמא מתוך כך יתעוררו לבנותם מחדש.

אָמַר רַבִּי אַסִּי, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, עַל תְּנַאי הֵן עֲשׂוּיוֹת, שבשעת בנייתם הִתְּנוּ שיוכלו לעשות בהם גם צרכי ציבור, כגון להאכיל שם עניים או להשכיבם לישון שם, וכן שיהא מותר לחכמים לאכול ולישון שם בשעת הדחק, וְאַף עַל פִּי כֵּן אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. מבררת הגמרא, וּמַאי נִיהוּ – מה נחשב 'קלות ראש' לענין זה, חֶשְׁבּוֹנוֹת של חול, דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁמְּחַשְּׁבִין בָּהּ חֶשְׁבּוֹנוֹת של חול, לְסוֹף מְלִינִין בּוֹ מֵת מִצְוָה, כלומר, העונש הוא שמתים בעיר אנשים ואין להם קוברים, ומלינים אותם בבית הכנסת.

שנינו בברייתא, 'וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן'. אָמַר רָבָא, חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין להשתמש בבית המדרש לכל צרכיהם, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי – מדוע נקרא בית המדרש 'בֵּי רַבָּנָן', לפי שהוא בֵּיתָא דְּרַבָּנָן – בית החכמים, לפי שהוא כביתם לכל דבר.