שיעור 25, מסכת מגילה, פרק רביעי

שנינו במשנה, 'הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ'. תָּנָא – שנינו בברייתא, הפּוֹתֵחַ – המתחיל ראשון בקריאת התורה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ, וְחוֹתֵם – המסיים את הקריאה מְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ. וְהָאִידְנָא – ובזמן הזה, דְּכֻלְּהוּ מְבָרְכֵי – שכל העולים מברכים גם לְפָנֶיהָ וְגם לְאַחֲרֶיהָ, הַיְנוּ טַעֲמָא תַּקִּינוּ רַבָּנָן – הטעם שכך תיקנו חכמים, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין באמצע, שיראו שהעולה לתורה אינו מברך לפני קריאתו, ויסברו שאין מברכים לפני הקריאה, ואינם יודעים שהעולה הראשון כבר בירך, וּגְזֵרָה מִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין באמצע הקריאה, שיראו שהעולה מסיים את הקריאה ואינו מברך, ויסברו שאין מברכים בסוף, ואינם יודעים שהאחרון עתיד לברך לאחר קריאתו, ולכן תקנו חכמים שכל אחד מהעולים יברך לפני הקריאה ולאחריה.

משנה

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קוֹרִין אַרְבָּעָה בני אדם בספר התורה, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם, וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, כיון שימים אלו מותרים במלאכה, ואם יוסיפו קוראים יהיה בזה ביטול מלאכה לעם [ואף בחול המועד הרי מותר לעשות מלאכת דבר האבד], וּמטעם זה, של ביטול מלאכה, אֵין מַפְטִירִין בימים אלו בַּנָּבִיא, שלא לעכב את העם. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וכמו שהתבאר לעיל, שהראשון מברך לפניה והאחרון אחריה, והאמצעיים אינם מברכים. זֶה הַכְּלָל, כָּל יום שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵין בּוֹ יוֹם טוֹב, והיינו ראשי חודשים וחול המועד, מוסיפים עולה אחד, וקוֹרִין אַרְבָּעָה. ובְּיוֹם טוֹב, קוראים חֲמִשָּׁה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, קוראים שִׁשָּׁה. בְּשַׁבָּת, קוראים שִׁבְעָה [ובגמרא יבואר עניינו של 'כלל' זה]. ובימים אלו, שאסורים בעשיית מלאכה, אף שאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, כיון שבימים אלו אין משום ביטול מלאכה [ויש אומרים שרק בשבת מוסיפים], וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא. וְהַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וכמו שהתבאר לעיל שאין האמצעיים מברכים  [והוצרכה המשנה לחזור ולומר כן, כדי שלא נסבור שכשמוסיפים עולים מוסיפים גם בברכות].

גמרא

שנינו במשנה, 'בראשי חדשים כו' קורין ארבעה'. מבררת הגמרא את סדר הקריאה בראש חדש:  בָּעָא מִנֵּיהּ עוּלָא בַּר רַב מֵרָבָא – שאל עולא בר רב את רבא שאלה זו, פָּרָשַׁת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, כֵּיצַד קוֹרִין אוֹתָהּ, והרי קריאת ראש חדש היא בספר במדבר (כח א), ונאמרו שם פרשת קרבן התמיד, קרבנות שבת וקרבנות ראש חדש, ובפרשת התמיד יש שמונה פסוקים, בפרשת שבת יש שני פסוקים, ובפרשת ראש חדש יש חמשה פסוקים. ומחמת כן שאל עולא בר רב, פרשת קרבן התמיד, שנאמר בה 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ', דְּהָוֵי תְּמָנְיָא פְּסוּקֵי – שיש בה שמונה פסוקים, הֵיכִי לַעֲבִיד – כיצד ניתן לחלקה, לִיקְרֵי תְּרֵי תְּלָתָא תְּלָתָא – אם שני עולים יקראו כל אחד שלשה פסוקים, ונמצא שקראו ששה פסוקים מפרשת התמיד, פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי – הרי יישארו שני פסוקים עד סיום הפרשה, וְאֵין מְשַׁיְּירִין בְּסיום קריאת הפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, מחשש שאלו שיוצאים עתה יחשבו שהעולה הבא יקרא רק את שני הפסוקים שנשארו עד סיום הפרשה. לִיקְרוּ [תְּרֵי] אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה – ואם נאמר שיקראו שני עולים כל אחד ארבעה פסוקים, ויסיימו את פרשת התמיד, אם כן קשה, פרשת 'וּבְיּוֹם הַשַּׁבָּת' שאחריה, דְּהָוְיָא תְּרֵי – שיש בה רק שני פסוקים, ופרשת 'וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם' שאחריה, שיש בה חֲמִשָּׁה פסוקים, הֵיכִי לַעֲבִיד – כיצד נחלק את שתי הפרשיות הללו בין שלשת העולים שנותרו, לִיקְרוּ תְּרֵי מֵהָא וְחַד מֵהָא – אם תאמר שיקרא הַשֵּׁנִי שְׁנֵי פסוקים של פרשת שבת ופסוק אחד מפרשת ראש חדש, הרי הדין הוא שאֵין מַתְחִילִין בִּקריאת הפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין, אלא צריך לקרוא לכל הפחות שלשה פסוקים מהפרשה שהתחיל בה, מחשש שהנכנסים באמצע הקריאה יסברו שהתחיל לקרוא בתחילת הפרשה והיתה כל קריאתו פחותה משלש פסוקים, וכאן הוא קורא מפרשת ראש חדש רק פסוק אחד. ואם תאמר לִיקְרוּ תְּרֵי מֵהָא וּתְלָתָא מֵהַךְ – יקרא העולה השני את שני הפסוקים של פרשת שבת ושלשה פסוקים מפרשת ראש חדש, הרי הדין הוא שאֵין מְשַׁיְּירִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, כטעם שהתבאר לעיל, וכאן הוא משייר את שני הפסוקים האחרונים של פרשת ראש חדש.

וּפָשְׁטִינַן – ופשטה הגמרא את ספיקו של עולא בר רב, והביאה מחלוקת בדין זה, רַב אָמַר, דּוֹלֵג. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, פּוֹסֵק. ומבאר הרי"ף, וּפֵרוּשׁ 'דּוֹלֵג' שאמר רב, היינו שהעולה הראשון קורא שלשה פסוקים בפרשת התמיד, וחוֹזֵר העולה הַשֵּׁנִי וְקוֹרֵא את הפָּסוּק (מן) הַשְּׁלִישִׁי שֶׁקָּרָא העולה הָרִאשׁוֹן, וּמוֹסִיף שְׁנַיִם אֲחֵרִים, נִמְצָא שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה, וְנִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשָׁה, ושלשה אלו שנשארו בפרשת התמיד קוֹרֵא אוֹתָן הַשְּׁלִישִׁי, והרביעי קורא את פרשת קרבנות השבת וקרבנות ראש חדש. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, פּוֹסֵק, כלומר, פּוֹסֵק – מחלק פסוק אֶחָד לִשְׁנַיִם, וְקוֹרֵא אֶת חֶצְיוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת חֶצְיוֹ, נמצא שהראשון קורא שנים וחצי פסוקים, והשני קורא שנים וחצי פסוקים, והשלישי קורא את חמשת הפסוקים הנותרים.

מבררת הגמרא את ההלכה, שָׁלַח לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרָבָא לְרַב יוֹסֵף, הִלְכְתָא מַאי – כמו מי נפסקה ההלכה במחלוקת זו. אָמַר לֵיהּ, דּוֹלֵג, וכדעת רב. מוסיפה הגמרא, וְהִלְכְתָא, הָאֶמְצָעִי דּוֹלֵג, וכמו שהתבאר. [אמנם גם באופן זה יש חשש, שהרי העולה השני מתחיל מהפסוק השלישי, והנכנסים כעת יכולים לחשוב שהראשון קרא שני פסוקים, מכל מקום תקנת חכמים קבועה היא שלעולם אין מתחילים ואין מסיימים פחות משלשה פסוקים, ולכן קוראים באופן זה של דילוג, ואף על פי שבמקרה מסוים זה נשאר החשש של טעותם של הנכנסים (ר"ן)].

מבררת הגמרא את הקריאה בתעניות ציבור: וְתִשְׁעָה בְּאָב, וּשאר תַעֲנִית צִבּוּר, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה עולים. דְּתַנְיָא בברייתא, זֶה הַכְּלָל, כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּטּוּל מְלָאכָה לָעָם – שמותר לעשות בו מלאכה, ומחמת אריכות התפילה מתעכבים העם ממלאכתם, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב, קוֹרִין רק שְׁלֹשָׁה עולים. וְיום שֶׁאֵין בּוֹ בִּטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כיון שבין כך אינם עושים מלאכה, כְּגוֹן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, וּמוֹעֵד – חול המועד, שאסור בעשיית מלאכה, קוֹרִין אַרְבָּעָה.