שיעור 29, מסכת מגילה, פרק רביעי

דינים שונים בענין קריאת התורה והתרגום: אָמַר עוּלָא, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יְסַיַּע לַמְּתֻרְגְּמָן בתירגומו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ השומעים שהתַּרְגּוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א), רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, עַל לְבֵי כְּנִישְׁתָא – נכנס לבית הכנסת, חֲזָא בַּר אֱינַשׁ דְּקָאֵי וּמְתַרְגֵּם סָמוּךְ לַעֲמוּדָא – וראה אדם העומד ומתרגם כאשר הוא נשען על העמוד, אָמַר לֵיהּ רבי שמואל, אָסוּר לְךָ לעמוד כן בשעת אמירת התרגום, וטעם האיסור, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בְּאֵימָה, כָּךְ אָנוּ צְרִיכִים לִנְהֹג בָּהּ אֵימָה בעת תרגום הקריאה, וכשנשען על העמוד זו דרך גאווה.

מעשה נוסף, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק עַל לְבֵי כְּנִישְׁתָא – נכנס לבית הכנסת, חֲמָא חַזָּנָא קָאֵים וּמְתַרְגֵּם – ראה הוא שהחזן הקורא בתורה, עומד ומתרגם את הקריאה בעצמו, וְלֹא קָאֵים בַּרְנָשׁ תְּחוֹתוֹהִי – ואין שום אדם העומד תחתיו לתרגם, אָמַר לֵיהּ רבי שמואל, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר – שליח, העומד בין ה' לבין ישראל, והיה זה משה רבינו [וכפי שיבואר להלן מאיזה פסוק לומדים כן], כָּךְ אָנוּ צְרִיכִין לִנְהֹג בָּהּ – בדרך לימודה עַל יְדֵי סַרְסוּר, ויש צורך שאדם אחד יקרא את הפסוקים בלשון הקודש, ואדם אחר יעמוד ויתרגם, ולא שהקורא בעצמו גם יתרגם.

עַל [-נכנס] רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי, וְעָבַד בּוֹ שְׁאֵלָה קַמֵּיהּ – ואמר דרשה זו בדרך שאלה ותשובה, וביאר שיש ללמוד דין זה מהפסוק (דברים ה ה) 'אָנֹכִי עוֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם, לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה", וכשם שעמד משה רבינו בין ה' לישראל בעת נתינת התורה, כך כשקוראים בתורה בבית הכנסת יש צורך שיעמוד אדם אחד ויקרא, ואדם אחר יתרגם.

אָמַר רַבִּי חַגַּי, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק עַל לְבֵי כְּנִישְׁתָא – נכנס לבית הכנסת, חֲמָא חַד סוֹפֵר מוֹשִׁיט תַּרְגּוּמָא מִן גּוֹ סִפְרָא – וראה סופר אחד הקורא את התרגום מתוך הספר, שהיה כתוב בו התרגום. אָמַר לֵיהּ רבי שמואל, אָסוּר לְךָ לעשות כן, כיון שדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּפֶּה – בעל פה, צריכים להאמר בַּפֶּה בלבד, ללא כתיבה, ודברים שניתנו בִּכְתָב, יש לקוראם דווקא בִּכְתָב, ולא בעל פה, וממילא התרגום שניתן בעל פה, צריך לאומרו בעל פה [עד שעמד רבי יהודה הנשיא והתיר לכתוב את התורה שבעל פה כולה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'].

הרי"ף מביא עתה דינים שונים בקריאת התורה ודיני בית הכנסת מהתוספתא כאן: שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ג ה"ו), בְּנֵי הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין לָהֶם מִי שֶׁיִּקְרָא להם בתורה אֶלָּא אֶחָד, ובזמנם העולה לתורה הוא שהיה קורא, אותו אדם עוֹמֵד וְקוֹרֵא את הקריאה הראשונה, וְיוֹשֵׁב, וְשוב עוֹמֵד וְקוֹרֵא, וְיוֹשֵׁב, וַאֲפִילוּ שִׁבְעָה פְּעָמִים כנגד שבעה עולים.

עוד שנינו בתוספתא שם, קָטָן מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי – אחרי קריאתו של גָּדוֹל, אֲבָל אֵינוֹ כָּבוֹד לַגָּדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי – אחר קריאתו של קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז א) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ', ותרגם אונקלוס 'וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהִי מְתֻרְגְמָנָךְ', ואהרן היה קטן ממשה, ולכן היה ראוי שישמש כמתורגמן עבורו, אך אין ראוי שהגדול יהא מתורגמן של הקטן. רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת – מנהיג הציבור בבית הכנסת, שהוא מחליט ומודיע מי יקרא בתורה באותו יום, אוֹ חַזַּן הַכְּנֶסֶת – שליח ציבור, שהוא קורא לעולה שיבא ויקרא, לֹא יִקְרָא בתורה בעצמו, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים 'קְרָא', כיון שֶּׁאֵין אָדָם מְבַזְבֵּז לוֹ – אין זה ראוי שהאדם יכבד את עצמו לקרוא [ו'ביזבוז' הוא מלשון 'ביזה', כלומר, שלא ינהג בקריאה בתורה כדרך ביזה ושלל במלחמה, שכל אחד נוטל לעצמו (מור וקציעה)]. חַזָּן הכנסת הָעוֹמֵד לִקְרוֹת בתורה, אין זה ראוי שייראה כאילו אין כאן שליח ציבור, ולכן אדם אַחֵר עוֹמֵד וּמֵחַזֵן עָלָיו – עומד במקומו של שליח הציבור, עַד שֶׁיִּקְרָא – עד שיסיים החזן את קריאתו, וישוב למקומו.

עוד שנינו בתוספתא שם לגבי סדרי ההנהגה בבית הכנסת, כֵּיצַד זְקֵנִים יוֹשְׁבִים, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי ארון הַקֹּדֶשׁ. וּכְשֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם לברך את העם בברכת כהנים, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ. וּכְשֶׁמַּנִּיחִין הַתֵּבָה – כשמוציאים את ארון הקודש אל הרחוב, בתעניות, פְּנֵיהֶם של הזקנים כְּלַפֵּי הָעָם, וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְחַזָּן הַכְּנֶסֶת וְכָל הָעָם פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי (כהנים) [הַקֹּדֶשׁ], שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ח ד) 'וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד', ומשה רבינו היה מדבר עם העם, ופניו כלפי העם, ואחוריו אל פתח אהל מועד.

עוד שנינו בתוספתא, לגבי דרך בניית בית כנסת, אֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא לַמִּזְרָח, כיון שארון הקודש שלהם היה קבוע בצד מערב, לכיוון ארץ ישראל, וכשנכנס אדם בצד מזרח ומשתחוה בכניסתו, נמצא משתחוה לכיוון ארון הקודש, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּהֵיכַל שֶׁהיה פָּתוּחַ לַמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג לח) 'וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה', ובארצות הנמצאות ממערב לארץ ישראל, וארון הקודש שלהם קבוע במזרח, פותחים את פתח בית הכנסת במזרח, מאותו הטעם (מאירי).