שיעור 31, מסכת מגילה, פרק רביעי

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק מֵאֵימָתַי (ברכות ח.), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמִּי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא, מַאי דִּכְתִיב – על מי נדרש הפסוק בישעיה (א כח) 'וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ', זֶה אדם הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, באמצע קריאת התורה, וְיוֹצֵא אל מחוץ לבית הכנסת. אומרת הגמרא, רַבִּי אַבָּהוּ, נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא – היה יוצא בין עולה אחד לעולה אחר, בזמן שאין קוראים בתורה. בָּעֵי – הסתפק רַב פָּפָּא, בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא – בין פסוק לפסוק, בשעה שמתרגמים את הפסוק הראשון ועדיין לא התחילו בקריאת הפסוק השני, מַאי – מה הדין, האם מותר לצאת מבית הכנסת. אומרת הגמרא, תֵּיקוֹ – תעמוד שאלה זו בספק, ולא נפשטה.

וְגַרְסִינָן במסכת סוטה, בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן (לט:), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת מבית הכנסת עַד שֶׁיִּנָּטֵל ספר תורה למקומו. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אין הציבור רשאי לצאת עַד שֶׁיֵּצֵא ספר תורה. מבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין כאן מחלוקת, אלא כל אחד אמר את דינו באופן אחר, הָא – דין זה שאמר רבי יהושע בן לוי, שדי בכך שינטל הספר להוציאו, היינו באופן דְּאִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא – שיש פתח אחר לבית הכנסת, שאם עומדים להוציא את הספר דרך פתח אחד, רשאי האדם לצאת מהפתח האחר אפילו שעדיין לא הוציאו את ספר התורה. וְהָא – והאופן שבו אמר שמואל שאין לצאת עד שיצא הספר, היינו באופן דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא – שאין פתח אחר, שאין לאדם להקדים ולצאת דרך אותו פתח שהספר עתיד לצאת ממנו, אלא תחילה יוציאו את הספר, ואחר כך יצא האדם. אָמַר רָבָא, [חכם ששמו] בַּר אַהִינָא, אַסְבְּרָא לִי – הסביר לי את הפסוק שממנו לומדים דין זה, שנאמר (דברים יג ה) 'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ', ויש בכך רמז שיצא האדם אחרי ספר התורה, ולא לפניו. פֵּרוּשׁ גָּאוֹן, וְשֶׁשְּׁאַלְתֶּם, הָא דְּאָמַר – דין זה שאמר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וכו', מַאי – מהו לשון 'שֶׁיִּנָּטֵל' וּמַאי 'שֶׁיֵּצֵא' האמורים כאן, וביאר, דְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל שצריכים להמתין עד 'שיצא' ספר תורה, היינו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עצמו, אֶלָּא מִצַּד בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ בְּאותו מָּבוֹי בַּיִת מיוחד שֶׁשּׁוֹמְרִין בו את סִפְרֵי התּוֹרָה. וְרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שאמר 'עד שינטל', בְּכָל מָקוֹם קָאָמַר, ואפילו במקום שמצניעים את ספר התורה בתוך בית הכנסת, כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם' אַחֲרֵי גְּמִירַת הַתְּפִלָּה, אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת, עַד שֶׁיִּנָּטֵל סֵפֶר תּוֹרָה לְהַצְנִיעוֹ במקומו המיוחד לכך. וְהוֹסִיף שְׁמוּאֵל, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְהַצְנִיעוֹ, אֵין רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא, וִיהַלְּכוּ אַחֲרָיו, וְיַעֲשׂוּ לוֹ הִדּוּר – כבוד, דְּאָמַר רָבָא, בַּר אַהִינָא אַסְבְּרָא לִי, שיש ללמוד כן מהפסוק 'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ', לִיעַכְּבוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה עַד דְּנָפֵיק – יש לציבור להתעכב ולהמתין לספר התורה, עד שיצא, וַהֲווֹ אֲחוֹרֵיהּ – ויהיו העם אחרי ספר התורה, וְלָא נִיפְּקוּ מִקַמֵּיהּ – ולא ייצאו לפניו, וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא – ואם יש פתח אחר לבית הכנסת, מלבד הפתח שדרכו עומדים להוציא את ספר התורה, רַשָּׁאִין לצאת ממנו, אף קודם שיצא ספר התורה מבית הכנסת.

וְגָרְסִינַן תוּ הָתָם – עוד למדנו במסכת סוטה (לט.), אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה לקריאת התורה, אָסוּר לְסַפֵּר – לדבר, ואֲפִילוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח ה) וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה (וּבְפִתְחוֹ) [וּכְפִתְחוֹ] עָמְדוּ כָל הָעָם', וְאֵין לשון 'עֲמִידָה' האמור כאן אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר באיוב (לב טז) 'וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ, כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד', ולשון 'כי עמדו' היינו 'כששתקו'. רַבִּי זֵירָא אָמַר בשם רַב חִסְדָּא, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד שאסור לדבר בשעה שנפתח ספר התורה (נחמיה ח ג) 'וְאָזְנֵי כָּל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה'.

מקשה הרי"ף: וּלפי האמור כאן, שאסור לדבר משעה שנפתח ספר התורה אפילו בדברי תורה, קַשְׁיָא לָן הַהִיא דִּבְרָכוֹת – קשה לנו מה שמובא במסכת ברכות (ח.), רַב שֵׁשֶׁת, בזמן קריאת התורה, מַהֲדַר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס – היה מחזיר פניו מספר התורה ועוסק בלימודו, אָמַר בביאור טעמו, אֲנַן בְּדִידָן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ – אנו עוסקים בשלנו, והם יעסקו בשלהם, הרי שמותר לעסוק בדברי תורה בזמן קריאת התורה. וְכָתַב בַּעַל הֲלָכוֹת (סי' כד) בישוב קושיא זו, וְהָנֵי מִלֵּי – דין זה שמותר לעסוק בתורה בזמן קריאת התורה, היינו באופן דְּאִיכָּא עֲשָׂרָה דְּצַייתִין – שיש עשרה בני אדם המקשיבים לְסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל לֵיכָּא עֲשָׂרָה דְּצַייתִין – אבל אם אין אפילו עשרה שמקשיבים, לֹא – הדבר אסור. וְרַבְּוָותָא אַחֲרִינֵי – ואחרים מרבותינו (רבינו חננאל, הובא בתוספות בסוטה) פְּרִיקוּ לְהַאי קֻשְׁיָא – תירצו קושיא זו באופן אחר, וְקָאָמְרֵי – וכך אמרו, דַּוְקָא כְּגוֹן רַב שֵׁשֶׁת, דְּתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, ואינו פוסק מלימודה לשום דבר, ומחמת כן הותר לו ללמוד גם בזמן קריאת התורה, אֲבָל כֻּלֵּי עָלְמָא – אבל שאר בני אדם, לָאו – אסור להם ללמוד בעת קריאת התורה, וכפי ששנינו כאן, שמעת שנפתח ספר התורה אסור לדבר אפילו בדברי תורה, וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָתַייהוּ – ומסתבר לפסוק כדבריהם.