שיעור 32, מסכת מגילה, פרק רביעי

משנה

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא – אותו אדם שרגיל להפטיר בשבת בנביא, הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בתפילה, וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, כלומר, אם הוא כהן, הוא מתחיל בברכת כהנים, ושאר הכהנים מברכים אחריו. אִם הָיָה המפטיר בנביא קָטָן, שאינו יכול לפרוס על שמע או לעבור לפני התיבה, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ – בשבילו. ובגמרא יבואר מדוע תיקנו זאת חכמים.

קָטָן, שעדיין לא הגיע למצוות, קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור [ויש אומרים שזהו רק לאחר שכבר עלו לתורה שלשה גדולים], וּמְתַרְגֵּם בציבור, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, כיון שבדברים אלו הוא צריך להוציא את הציבור ידי חובתם, וקטן, שאינו מחויב במצוות, אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, וְכהן קטן אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לבדו, שאין זה כבוד הציבור שיהא כפוף לברכתו של קטן, אבל אם יש כהנים גדולים המברכים, גם הכהנים הקטנים יכולים לברך עמהם. פּוֹחֵחַ – אדם שבגדיו קרועים, ורואים את זרועותיו, פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, שהרי הוא חייב בדבר, ויכול להוציא את הציבור, וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, מפני כבוד התורה, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, לפי שגנאי הוא לציבור [אבל פריסה על שמע היא רק עבור יחידים שאיחרו לתפילה, ותירגום הוא רק עבור עמי הארץ שאינם מבינים את הקריאה]. סוּמָא – עיור, פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, אף שבכלל זה עליו לברך ברכת 'יוצר המאורות', והוא אינו רואה אותם, מכל מקום הוא נהנה ממאורות אלו, שהרי על ידם מראים לו בני האדם את דרכו, וּמְתַּרְגֵּם, שהרי כל מתרגם אומר את התרגום בעל פה (אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, ונמצא שמעולם לא נהנה מהם בעצמו, לֹא יִפְרֹס עַל שְׁמַע, כיון שאינו יכול לברך ברכת 'יוצר המאורות'.

גמרא

הרי"ף מברר מאיזה גיל ראוי האדם להיות שליח ציבור: גַּרְסִינָן בְּמסכת חֻלִּין, בְּפִרְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (כד.), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מי שנִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, רָאוּי לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִיבּוּר לכל דבר, כגון לתקוע בשופר לרבים, וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה להתפלל ולהוציא את הרבים ידי חובתם, וְלִישָּׂא אֶת כַּפָּיו לברכת כהנים.

שנינו במשנה, 'הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, והרי אין שייכות בין ההפטרה לבין הפריסה על שמע. מבארת הגמרא, אָמַר רַב פַּפָּא, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כלומר, כיון שאין אנשים מחשיבים את הקריאת המפטיר ככבוד, שהרי אפילו קטן יכול לעשות זאת, תיקנו לו חכמים דברים נוספים לכבודו, שיפרוס על שמע וכו'. רָבָא בַּר שִׁימִי אָמַר, מִפְּנֵי אִינְצוּיֵי – מפני המריבה, כלומר, כדי שלא יבואו לריב על כך, שזה עובר לפני התיבה ומקבל שכר, וזה מפטיר בחינם, ולכן תיקנו שאותו אדם מפטיר ועובר לפני התיבה.

שנינו במשנה, 'פּוֹחֵחַ, פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה' וכו'. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'פּוֹחֵחַ', מִי שֶׁבְּגָדָיו קְרוּעִים, וּכְתֵפָיו וּזְרוֹעוֹתָיו עֲרוּמּוֹת, שֶׁנִּמְצָא בִּגְדוֹ שֶׁעָלָיו כְּעֵין אֵזוֹר [-חגורה] תַּחַת אֲצִילֵי יָדָיו וּלְמַטָּה, כְּגוֹן זֶה נִקְרָא פּוֹחֵחַ, כְּדִכְתִיב בישעיה (כ ב) 'לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ', וּמְתַרְגְּמִינָן – והתרגום של פסוק זה הוא 'אֱזֵיל וְתֵיסַר סַקָא עַל חַרְצָךְ', וּכְתִיב בהמשך הפסוקים שם (ב-ג) וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף, וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ', וּמְתַרְגְּמִינָן – והתרגום של פסוקים אלו, וַאֲמַר ה' כְּמָה דְּאָזַל עַבְדִי יְשַׁעְיָהוּ פּוֹחֵחַ וְיָחֵף', הָא לָמַדְתָּ – יש ללמוד מכך, שֶׁהַפּוֹחֵחַ הוּא הַחוֹגֵר חֲגוֹר עַל מָתְנָיו, וּמַנִּיחַ כְּתֵפָיו וּזְרוֹעוֹתָיו פְּרוּעוֹת – מגולות. וּבִירוּשַׁלְמִי במסכת מועד קטן (פ"ג ה"ו) סוֹף פרק מַשְׁקִין, אַמְרִינָן, מֵת לוֹ מֵת – מת אחד מקרוביו של האדם, קוֹרֵעַ, וקודם שפשט את בגדו הקרוע מֵת לוֹ מֵת אַחֵר, מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מהקרע הראשון, וְקוֹרֵעַ. שָׁלְמוּ – סיים לקרוע בכל מקום שהוא יכול מִלְּפָנָיו, מַתְחִיל לקרוע מֵאֲחוֹרָיו. שָׁלְמוּ מִלְּמַעְלָה, מַתְחִיל לקרוע מִלְּמַטָּה. שָׁלְמוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דְּמִן יָפוֹ אָמַר, נַעֲשָׂה כְּפוֹחֵחַ – הרי הוא כאדם ההולך ערום ללא בגד, ופטור מקריעה.

שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו וכו' לא יפרוס על שמע'. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְקַיְמָא לָן – ואנו נוקטים להלכה כְּדעת רַבָּנָן, דְּאָמְרֵי – שהם סוברים, שסוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, ומברך 'יוצר המאורות', וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, והטעם לכך, דְּהָא אִית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ – שהרי יש לו הנאה מהאור, אף שאינו רואהו, כִּי הַהוּא מַעֲשֶׂה – כמו אותו מעשה בְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי הוֹלֵךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוּמָא מהלך וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה – לשם מה אתה אוחז אותה בידך, והלא אינך רואה. אָמַר לִי, כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי, וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִים [-בורות] וּמִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, והוא הדין לגבי ברכת יוצר המאורות, שיש לסומא להודות לה' על האור שבעולם, הגם שהוא אינו רואה אותו, כיון שיש לו הנאה בכך שבני אדם רואים אותו ומצילים אותו מכל נזק.