שיעור 35, מסכת מגילה, פרק רביעי

עוד למדנו במסכת סוטה (לח:), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ את העם בברכת כהנים, מִתְבָּרֵךְ בעצמו. וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ, אֵין מִתְבָּרֵךְ. שֶׁנֶּאֱמַר בברכת ה' לאברהם אבינו (בראשית יב יג) 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ', ומכלל הן אתה שומע לאו, שמי שאינו מברך אינו מתברך.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל כֹּהֵן הנמצא בבית הכנסת, וקראו לו לעלות לדוכן ולברך, שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן לברך את העם בברכת כהנים, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה מצוות עֲשֵׂה, והם, 'כֹּה תְבָרְכוּ', וְ'אָמוֹר לָהֶם', 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי' (במדבר ו, כג,כז). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לדוכן בָּ'עֲבוֹדָה' – בברכת 'רצה', שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה לברך ברכת כהנים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט כב) 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים', מַה לְּהַלָּן – כמו שבפסוק זה העוסק בברכת אהרן, היה זה בָּעֲבוֹדָה, כמבואר בסיום הפסוק שהקריב אהרן את החטאת העולה והשלמים, אַף כָּאן, לגבי כל ברכת כהנים, צריך הכהן לעלות לדוכן בְּברכת ה'עֲבוֹדָה', והיינו ברכת 'רצה'.

תָּנִי – שנה רַבִּי הוֹשַׁעְיָא ברייתא זו, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם לא עלה לדוכן ב'עבודה' שוב אינו עולה, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא עָקַר אֶת רַגְלָיו כלל, אֲבָל עָקַר אֶת רַגְלָיו ממקומו, כמתכוון לעלות לדוכן, מכל מקום עוֹלֶה ומברך. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מָטֵי לֵיהּ לַדּוּכָן – והגם שלא הגיע לדוכן אֶלָּא לְאַחַר סיום ברכת העֲבוֹדָה על ידי שליח הציבור.

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כָּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל אֶת יָדָיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלד ב) 'שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ, וּבָרֲכוּ אֶת ה".

מבררת הגמרא, וְכֹהֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח 'ברכת המצוות' שתקנו חכמים לכהן לפני ברכת כהנים. אָמַר רַב חִסְדָּא, אומר כך, בָּרוּךְ אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה'. כַּד עָקַר כַּרְעֵיהּ לְמֵיסַק – כשעוקר הכהן את רגליו כדי לעלות לדוכן, אוֹמֵר, 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה הַזֹּאת שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ, לֹא יִהְיֶה בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָווֹן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם'. וְכַד מַהְדָּר אַפֵּיהּ מִצִּיבּוּרָא – וכשמחזיר פניו מהציבור, אוֹמֵר, 'רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, עֲשֵׂה כְּמַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְגו' וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' (דברים כו טו). הָעָם, בִּשְׁעַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַה הֵם אוֹמְרִים, אָמַר רַב חִסְדָּא, אומרים הם את הפסוקים בתהילים ('קג כ-כב) בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו וְגו' גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו וְגו' מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, בָּרְכוּ ה' כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה".

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָאוֹמְרָן – האומר פסוקים אלו בַּגְּבוּלִין, כלומר, מחוץ לבית המקדש, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, כיון שלא תיקנו לומר פסוקים אלו אלא לכבוד השם המפורש המוזכר במקדש. אָמַר רַב חִינָנָא בַּר פַּפָּא, תֵּדַע – הראיה לכך שאין לומר כן מחוץ למקדש, שֶׁהרי בַּמִּקְדָּשׁ נַמִּי לֹא בָּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, [והטעם לכך, כְּלוּם [-וכי] יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַאֲזִין לברכות, ואין זה ראוי לומר פסוקים באותו הזמן. אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, תֵּדַע דְּבַגְּבוּלִין נַמִּי מִיבָּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ – הראיה לכך שבכל מקום צריך לומר פסוקים אלו], כְּלוּם [-וכי] יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַסְבִּיר פָּנִים להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו, ומודה על הברכה, וגם כאן על המתברכים לומר פסוקים אלו, המראים שאנו מודים לה' על הברכות. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵרֵישׁ – בתחילה, הֲוָה אָמֵינָא לְהוּ – הייתי אומר פסוקים אלו בזמן ברכת כהנים, כֵּיוָן דְּחַזַּאי לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ – כיון שראיתי את רבי אבא מהעיר עכו דְּלֹא אָמַר לְהוּ – שאינו אומר פסוקים אלו, אָנָּא נַמִּי לֹא אָמֵינָא לְהוּ – גם אני איני אומרם.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בברכות (לב:) שם מובאים דינים נוספים בענין ברכת כהנים: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ הרי זה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך ברכת כהנים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ', הרי ששפיכות דמים גורמת שיעלים ה' עיניו מברכת הכהנים.

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם, (תענית כו:), כהן שִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. מבררת הגמרא, מְנָּא לָן – מנין נלמד דין זה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם [-בשם] בַּר קַפָּרָא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ (במדבר ו כב) לְפָרָשַׁת נָזִיר (שם ו כא), לוֹמַר לְךָ, מַה נָּזִיר אָסוּר בִּשתיית יַּיִן, כמפורש בפסוק, אַף כֹּהֵן הבא לברך את העם בברכת כהנים אָסוּר בִּשתיית יַּיִן.

שנינו במסכת סוטה (מ.), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן, וְזוֹ אַחַת מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מחשש שכאשר יבוא אחד הכהנים לעלות לדוכן תיפסק רצועה בסנדלו, ויתעכב כדי לתקנה ומחמת כן לא יעלה לדוכן, וירננו אחריו שבן גרושה או חלוצה הוא, ונפסל לכהונה, ומחמת כן לא עלה לדוכן.