שיעור 34, מסכת מגילה, פרק רביעי

דינים נוספים בענין ברכת כהנים: גַּרְסִינָן בְּמסכת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּפֶרֶק רָאוּהוּ בֵּית דִּין (כח:), מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁעָלָה לַדּוּכָן, שֶׁלֹּא יֹאמַר, הוֹאִיל וְנִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹסִיף בְּרָכָה אַחַת מִשֶּׁלִּי, כְּגוֹן שיאמר את הפסוק (דברים א יא) 'ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם', תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר (דברים ד ב) 'לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם'. וְאַמְרִינָן הָתָם – ומבואר בגמרא שם שאמנם אין איסור 'בל תוסיף' בזמן שאינו ראוי לקיום עיקר המצוה [וכגון שינה בסוכה לאחר חג הסוכות], מכל מקום כאן עובר משום 'בל תוסיף', כיון שאף אחרי שסיים את אמירת הברכה עדיין זהו זמן הראוי לברכת כהנים, דְּאִלּוּ מִתְרַמֵי לֵיהּ צִבּוּרָא אַחֲרִינָא – שהרי אם היה מזדמן לאותו כהן להגיע למקום שמתפללים בו ציבור אחר, הֲדַר מְבָרֵךְ – היה חוזר ומברך ברכת כהנים, וכיון שזהו עדיין זמן הראוי לקיום המצוה, אסור לו להוסיף דברים אחרים. וְשַׁמְעִינָן מִנָּהּ – ויש לנו ללמוד מדין זה, דְּכֹהֵן דְּפָרִיס יָדֵיהּ בַּחֲדָא דּוּכְתָּא – שכהן שנשא כפיו ובירך ברכת כהנים במקום אחד, וְאָזַל לְדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי – והלך למקום אחר, וְאַשְׁכַּח צִיבּוּרָא דְּלֹא מָטוּ – ומצא ציבור המתפללים שעדיין לא הגיעו בתפילתם לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, כַּד מָטוּ – כאשר יגיעו לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, פָּרֵיס לְהוּ יָדֵיהּ – נושא כפיו עבורם, לברכם, וְשַׁפִּיר דָּאמִי – וראוי הדבר לעשות כן.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בסוטה (לב.) לגבי הלשון שבה יש לכהנים לברך את העם: גַּרְסִינָן במשנה בְּמסכת סוֹטָה, בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי, וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין רק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ ולא בשאר לשונות, מִקְרָא בִּכּוּרִים – קריאת הפסוקים על ידי המביא ביכורי פירותיו לבית המקדש, וַחֲלִיצָה, כשקוראת היבמה את הפסוק (דברים כה ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו', בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת שציותה התורה את ישראל בביאתם לארץ ישראל, לומר את הברכות על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְכו'. וְאַמְרִינָן בַּגְּמָרָא שם (לח.), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק לגבי ברכת כהנים (במדבר ו כג) 'כֹּה תְבָרְכוּ', וברכה זו צריכה להיות בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וכו', ולמדו כן בגזירה שוה מהברכות שבהר גריזים, שנאמרו בלשון הקודש, או מלשון 'כה', שמשמעותה שיאמרו כן דווקא בלשון זו. 'כֹּה תְבָרְכוּ', בַּעֲמִידָה, ולמדו כן ממה שנאמר (דברים י ח) 'לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ', הרי שדימתה התורה את השירות במקדש לברכת כהנים, והשירות במקדש נעשה דווקא בעמידה, שנאמר (דברים יח ה) 'לַעֲמֹד לְשָׁרֵת'. 'כֹּה תְבָרְכוּ', בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, שנאמר (ויקרא ט כב) 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם', ולמדו מכך שאף כל ברכת כהנים צריכה להיעשות בנשיאת כפים. 'כֹּה תְבָרְכוּ', בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, שנאמר (במדבר ו כז) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי', והיינו 'שְׁמִי' המיוחד לי, שהוא השם המפורש. יָכוֹל היית לומר שאַף בַּגְּבוּלִין ישאו הכהנים כפיהם בהזכרת השם המפורש, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי', ומלשון זו יש לדרוש שדין זה של הזכרת השם המפורש נאמר רק בַּמָּקוֹם שֶׁשְּׁמִי שָׁם, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בדברי ה' לשלמה המלך לאחר בניית בית המקדש (מלכים א' ט ג) 'לָשׂוּם (את) שְׁמִי שָׁם'. ממשיכה הברייתא ודורשת, 'כֹּה תְבָרְכוּ', פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, שיעמדו העם כשפניהם כלפי פני הכהנים, שנאמר (במדבר ו כג) 'אָמוֹר לָהֶם', כאדם האומר לחבירו, שהוא עומד מולו. 'כֹּה תְבָרְכוּ', בְּקוֹל רָם, וגם דין זה נלמד ממה שנאמר (במדבר ו כג) 'אָמוֹר לָהֶם', כאדם האומר לחבירו, שאינו לוחש אלא אומר בקול רם.

דין נוסף: אָמַר אַבַּיֵּי, נָקִיטִינָן – כך מקובל בידינו להלכה, לִשְׁנַיִם – לשני כהנים או יותר העולים לדוכן לישא כפיהם, קוֹרֵא שליח ציבור 'כֹּהֲנִים', אבל לְכהן אֶחָד, אֵינוֹ קוֹרֵא, אלא הכהן מברך מעצמו. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שנאמר (שם) 'אָמוֹר לָהֶם', בלשון רבים, ללמד שרק לִשְׁנַיִם יש לומר שיברכו, וְלֹא לְאֶחָד. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה.

עוד שנינו במסכת סוטה (לח:) בענין ברכת כהנים: תָּנֵי – שנה ברייתא זו אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר חִיָּא, העַם שֶׁעומדים אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים, אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה, שהרי התבאר שצריכים העם לעמוד כשפניהם מול פני הכהנים.

אָמַר רַב חִסְדָּא, לאחר שפשטו הכהנים את אצבעות ידיהם בשעת הברכה, אֵין הכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן – לכופפם ככל אדם, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב חִסְדָּא, אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת 'כֹּהֲנִים', עַד שֶׁיִּכְלֶה 'אָמֵן' מִן הַצִּבּוּר, שענו אחרי ברכת 'המחזיר שכינתו לציון'. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל את אמירת פסוקי הבְּרָכָה, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִן הַקּוֹרֵא, שמקריא להם את מילות הברכה, מילה במילה [כדי שלא יתבלבלו]. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין 'אָמֵן' בסיום כל אחד מפסוקי הברכה, עַד שֶׁתִּכְלֶה אמירת הבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת – בפסוק הבא, עַד שֶׁתִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר על הפסוק הקודם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחְזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר לאחר סיום הברכה, עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר באמירת 'שִׂים שָׁלוֹם'. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם מהדוכן, עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר אמירת שִׂים שָׁלוֹם. וּצְרִיכִין הַכֹּהֲנִים לָשֵׂאת יְדֵיהֶם שיהיו בגובה שכְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, כִּדְתְנָן – וכפי ששנינו במשנה בסוטה (לח.) בַּמְּדִינָה, כלומר, מחוץ לבית המקדש, נוֹשְׂאִין הכהנים יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, וּבַמִּקְדָּשׁ נושאים הכהנים ידיהם בגובה שעַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶם, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, לפי שהשם כתוב עליו בגלוי, ואין זה דרך כבוד להגביה ידיו יותר מגובה שם ה'.