פסקי הלכות, מסכת מגילה, פרק שלישי
א. מעלים בקודש, ואין מורידים, ולכן המוכר דבר שבקדושה יכול לקנות בדמים אלו רק דבר קדוש כמותו, או קדוש יותר ממנו, אך לא דבר שקדושתו פחותה. ואפילו בשארית הדמים אסור לקנות דבר שקדושתו פחותה, אלא אם כן התנו על כך שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר.
ב. סדר דרגות הקדושה בדברים השייכים לציבור: בית כנסת, ארון קודש לספר תורה, מטפחות של ספר תורה, ספרי חומשים נביאים וכתובים, וספר תורה, שהוא הקדוש ביותר.
ג. רחובה של עיר, הגם שמתפללים שם לעיתים, כגון בתעניות ומעמדות, אין בו קדושה כלל.
ד. ההיתר למכור בית כנסת הוא רק בכפרים, שבית הכנסת משמש רק את דרי הכפר ונחשב כרכוש פרטי, אבל בית כנסת שבעיר גדולה נחשב הוא כשייך לכל ישראל שבכל העולם, ואין בני העיר רשאים למוכרו [אפילו אם אינם מורידים את קדושת דמיו]. ואם יש שם אדם חשוב, שכל הבאים לשם באים מחמתו, ניתן למוכרו על דעתו.
ה. אם מוכרים את בית הכנסת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים לעשות כן אפילו על דעת להשתמש בדמים לדברי חול.
ו. כשרוצים לבנות בית כנסת חדש במקום הישן, יש לבנות תחילה את החדש ואחר כך לסתור את הישן, ולא להיפך. אמנם אם יש חשש סכנה ומפולת בישן, מותר לסותרו תחילה ואחר כך לבנות את החדש.
ז. אסור להשכיר או למשכן בית כנסת, כיון שקדושתו נשארת עליו, ובינתיים משתמש בו השוכר או המלוה שימושי חול. והוא הדין בלבינים שהיו בנויות בבית הכנסת והוציאום משם, שאסור להלוותם או למשכנם. אבל לבינים חדשות, שעדיין לא השתמשו בהם לבניית בית כנסת, מותר להלוותם, כיון שעדיין לא חלה עליהם קדושה.
ח. שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, רשאים גם לתת במתנה את בית הכנסת, כיון שאם עשו כן בודאי היתה להם מאותו אדם טובת הנאה השוה ערך זה, והרי זו כמכירה.
ט. תשמישי מצוה, כגון סוכה, לולב, ציצית ושופר, מותר להשליכם לאשפה לאחר שהשתמשו בהם למצוותם.
י. תשמישי קדושה, כגון ארגזים המיוחדים לשמירת ספרי תורה תפילין ומזוזות, ונרתיקיהם, ורצועות של תפילין, ותיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה בו, יש לגונזם לאחר השימוש בהם.
יא. ארון קודש שנשבר, מותר לעשות משבריו ארון קודש קטן יותר, אך אסור לעשות ממנו תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, כיון שזו הורדה בקדושתו.
יב. תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, שנשברה, מותר לעשות ממנה תיבה קטנה, אך אסור לעשות ממנה מדרגה לכסא זה, שזו הורדה מקדושתה.
יג. יריעה שפורסים על ארון הקודש, ולפעמים פורסים אותה על התיבה ומניחים עליה את ספר התורה, דינה כתשמיש קדושה, וטעונה גניזה.
יד. מטפחות של ספרי תורה שהתיישנו ובלו, עושים מהם תכריכים למת מצוה, וזו היא גניזתם.
טו. ספר תורה שבלה, גונזים אותו בכלי חרס השומר עליו, סמוך לתלמיד חכם ששנה הלכות, גם אם לא שימש תלמידי חכמים.
טז. מותר לשנות בית כנסת ולעשותו בית מדרש, שקדושתו גדולה יותר. אך אסור לשנות בית מדרש לבית כנסת, שקדושתו פחותה.
יז. מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה, חומשים נביאים וכתובים. אבל אסור להניח ספרי חומשים נביאים וכתובים על גבי ספר תורה.
יח. אין מוכרים ספר תורה אפילו אם עושה כן כדי לקנות בדמיו ספר חדש.
יט. מותר למכור ספר תורה כדי ללמוד תורה או כדי לישא אשה.
כ. אסור למכור ספר תורה אפילו אם אינו צריך אותו, כגון שיש לו כמה ספרים.
כא. אפילו אדם שאין לו מה לאכול, אם מכר ספר תורה, או שמכר את בתו לאמה, אינו רואה סימן ברכה מאותם מעות לעולם.
כב. אם גבו מעות מהציבור כדי לקנות דבר שבקדושה, ונותר ממון שלא הוצרכו לו, מותר להשתמש בשאר אפילו לצורכי חולין.
כג. בני עיר אחת שהלכו לעיר אחרת והתחייבו שם על צדקה, נותנים אותו מיד לגבאי של העיר שהם נמצאים בה, מפני החשד, וכשעוזבים את העיר מחזיר להם הגבאי את הכסף ונותנים אותו לעניי עירם. אמנם אם יש שם תלמיד חכם העוסק בצרכי הציבור, משאירים את כספי הצדקה בידו, ואינם נוטלים אותם לעירם.
כד. אדם יחיד שהלך לעיר אחרת והתחייב שם על צדקה, נותן אותה לעניי אותה העיר, ולא לעניי עירו.
כה. מותר למכור תשמישי קדושה של רבים אפילו ליחיד ואין זה נחשב כהורדה בקדושתם.
כו. מותר למכור בית כנסת לכל צורך שהוא, מלבד בית המרחץ, בית עיבוד עורות, בית הטבילה ובית הכסא.
כז. בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו, ולכן אין משתמשים בו לצורכי חול, כגון הספד של אדם רגיל, הכנת חבלים, פריסת מצודות ושטיחת פירות על גגו, ואין עוברים דרכו כדי לקצר את הדרך.
כח. אם עלו בו עשבים אין לתולשם, כדי לגרום עוגמת נפש לרואים זאת, שמא יתעוררו לבנותו מחדש.
כט. מותר להטיל מים בתוך ארבע אמות של המקום שהתפלל בו, אך הנהגה טובה שלא לעשות כן.
ל. בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגים בהם קלות ראש, אין אוכלים ואין שותים בהם, אין מתקשטים בהם ואין מטיילים בהם, אין נכנסים לתוכם מפני החום או מפני הגשמים.
לא. ומותר להספיד בהם תלמיד חכם, שמתאספים רבים לצורך כך, ומטאטאים ושוטפים אותם כשהם מיושבים. אמנם בחורבנם משאירים אותם כמות שהם, וצומחים בהם עשבים, כדי שתיגרם עוגמת נפש לרואים זאת, ויתעוררו לבנותם מחדש.
לב. בית כנסת העשוי על תנאי שיוכלו לעשות בהם צורכי ציבור, מותר להאכיל שם עניים, וכן תלמידי חכמים הלומדים שם מותרים לאכול ולישון שם בשעת הדחק, אך אסור לנהוג שם דברים של קלות ראש, כגון חשבונות של דברי חול.
לג. תלמידי חכמים רשאים להשתמש בבית המדרש לכל צרכיהם.
לד. אף שאסור להכנס לבית הכנסת כדי להנצל מהגשמים, אך אם הוא לומד תורה ומחמת הגשמים אין דעתו מיושבת עליו, מותר להכנס לבית הכנסת.
לה. אדם הצריך לקרוא לחבירו הנמצא בבית הכנסת, רשאי להכנס ולקרוא לו, אך יאמר דבר תורה שהוא עוסק בו. ואם אינו יודע ללמוד כלום, יבקש מילד שיאמר לו פסוק שלמד. או שישב מעט בבית הכנסת קודם שיצא, ויקיים בכך 'אשרי יושבי ביתך'.
לו. אסור להשתמש בתלמיד חכם הלומד גמרא, וראוי שלא להשתמש אף במי ששונה משניות ללא גמרא.
לז. אדם שהיה בקי בחייו מקרא ומשנה, ומת, צריכים ללוותו שלשה עשר אלף איש, וששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות. ומי שלמד גם גמרא בחייו, אין שיעור למספר האנשים שצריכים ללוותו.
לח. אם אין למת מי שילווה אותו כפי השיעורים שהתבארו לעיל, מבטלים תלמוד תורה כדי ללוותו. אך אם יש לו כבר די צורכו, אין מבטלים תורה לצורך לווייתו.
לט. אף שאסור להכנס לבית הכנסת כדי לקצר את דרכו ולצאת בפתח אחר, אם נכנס לצורך, רשאי לצאת מפתח אחר ולקצר את דרכו.
מ. נוהגים כבוד בבית קברות, אין נוהגים שם קלות ראש, ולא מרעים שם בהמות, ולא מעבירים שם אמת המים, ואין מלקטים מהם את העשבים. ואם ליקט, אסורים בהנאה ושורפם במקומם.
מא. אם חל ראש חדש אדר בשבת, קוראים באותה שבת למפטיר פרשת שקלים, וזו הפרשה הראשונה שבפרשת כי תשא. ואם חל ראש חדש באמצע השבוע, ואפילו ביום שישי, קוראים בשבת שלפני ראש חדש פרשת שקלים, ובשבת שאחריה אין מפטירים בפרשה מיוחדת. והפטרת פרשת שקלים היא בפרשת יהוידע הכהן.
מב. בשבת השניה של חדש אדר מפטירים בפרשת זכור, לסמוך את מחיית עמלק לימי הפורים, בהם מוחים את זכרו של המן, שהיה מזרע עמלק. ואפילו אם חל י"ד ביום שישי וט"ו בשבת עצמה, מקדימים לקרוא את פרשת זכור בשבת שלפני כן. והפטרת פרשת זכור היא 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'.
מג. בשבת השלישית של חדש אדר מפטירים בפרשת פרה אדומה, להזכיר לישראל לטהר עצמם לקראת חג הפסח. והפטרת פרשה זו היא 'וזרקתי עליכם מים טהורים'. ו'שבת שלישית' היא השבת שאחרי פורים, אם חל ראש חדש ניסן בחול. ואם חל בשבת, הרי ה'שלישית' היא השבת שלפני ראש חדש ניסן.
מד. בשבת הרביעית של חודש אדר מפטירים בפרשת החודש, העוסקת בהקרבת קרבן הפסח. והפטרת פרשה זו היא 'בראשון באחד לחודש'. ו'רביעית' היינו אותה שבת שבשבוע שאחריה חל ראש חדש ניסן, ואפילו ביום שישי. ואם חל ראש חדש ניסן בשבת עצמה, הרי זו נחשבת שבת רביעית.
מה. בשבת החמישית חוזרים להפטיר כסדר של כל ימות השנה.
מו. שבת שחל בה ראש חדש או חנוכה, מפטירים בהפטרה המתאימה לאותו הזמן. ובפורים או בתעניות ומעמדות שחלו בשני או בחמישי, וכן במנחה של יום הכפורים שחל בשבת, אין קוראים את הקריאה הרגילה, אלא את הקריאה המתאימה לזמנים אלו.
מז. ראש חדש אדר שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, אחד לפרשת השבוע, אחד לקריאת ראש חדש, ואחד לקריאת פרשת שקלים.
מח. ראש חדש טבת שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, אחד לקריאת פרשת השבוע, אחד לקריאת פרשת ראש חדש, ואחד לקריאה של חנוכה.
מט. ראש חדש טבת שחל ביום חול, מוציאים שני ספרי תורה, ותחילה קוראים שלשה בפרשת ראש חדש [שהיא קריאה תדירה יותר], והרביעי קורא בספר השני בקריאה של חנוכה [קרבנות הנשיאים].
נ. ראש חדש אדר שחל בשבת שקוראים בה פרשת תצוה, קוראים ששה את פרשת תצוה ואת תחילת פרשת כי תשא עד 'ועשית כיור נחושת', והשביעי חוזר וקורא מתחילת כי תשא, שזו פרשת שקלים.
נא. ראש חדש אדר שחל בשבת שקוראים בה פרשת כי תשא עצמה, קוראים ששה את כל הפרשה, והשביעי חוזר וקורא את תחילת הפרשה, שהיא פרשת שקלים.
נב. ביום טוב ראשון של פסח קוראים פרשת המועדות שבספר ויקרא. אמנם המנהג לקרוא בפסח פרשות אלו: ביום הראשון קוראים 'משכו וקחו לכם צאן'. ביום השני קוראים 'שור או כשב או עז כי יוולד'. ביום השלישי 'קדש לי כל בכור'. ביום הרביעי 'אם כסף תלוה את עמי. ביום החמישי 'פסל לך שני לוחות אבנים'. ביום השישי 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. ביום השביעי 'ויהי בשלח פרעה את העם'. ובחוץ לארץ קוראים ביום השמיני 'כל הבכור אשר יוולד בבקרך'.
נג. ביום טוב ראשון של פסח מפטירים בספר יהושע בענין הפסח שעשו בגלגל. ביום טוב שני של פסח [בחוץ לארץ] מפטירים בספר מלכים בענין הפסח שעשו בימי יאשיהו. ביום טוב ראשון של שביעי של פסח מפטירים בשירת דוד, וביום טוב שני מפטירים ב'עוד היום בנוב לעמוד'.
נד. ביום טוב ראשון של שבועות קוראים 'שבעה שבועות תספור לך'. אמנם המנהג הוא שביום טוב ראשון של שבועות קוראים את פרשת מתן תורה שבספר שמות, ומפטירים בנבואת יחזקאל על ראיית המרכבה. וביום טוב שני קוראים 'שבעה שבועות תספור לך', ומפטירים ב'תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות'.
נה. בראש השנה קוראים 'בחודש השביעי באחד לחודש'. אמנם המנהג הוא שביום טוב ראשון של ראש השנה קוראים 'והשם פקד את שרה', ומפטירים בתחילת ספר שמואל, בענין חנה. ביום טוב שני קוראים את פרשת העקידה, ומפטירים ב'הבן יקיר לי אפרים'.
נו. ביום הכפורים קוראים בשחרית את ענין עבודת יום הכפורים שבפרשת אחרי מות, ומפטירים ב'כי כה אמר רם ונישא'. ובמנחה קוראים פרשת עריות, ומפטירים בקריאת ספר יונה.
נז. בשני ימים טובים של חג הסוכות קוראים את פרשת המועדות, וביום הראשון מפטירים ב'הנה יום בא לה' וחולק שללך בקרבך'. וביום השני מפטירים ב'ויקהלו אל המלך שלמה'.
נח. בחול המועד סוכות קוראים בכל יום את פרשת הקרבנות של אותו יום, ובחוץ לארץ קוראים בדרך דילוג. ביום השלישי [שהוא יום ראשון של חול המועד בחוץ לארץ] קורא הראשון 'וביום השני', והשני והשלישי קוראים 'וביום השלישי', והרביעי קורא 'וביום השני' 'וביום השלישי'. וכן עושים בימים הבאים, עד יום השביעי.
נט. ביום טוב ראשון של שמיני עצרת קוראים 'כל הבכור אשר יוולד בבקרך', ומפטירין ב'ויהי ככלות שלמה להתפלל'. וביום טוב שני קוראים פרשת וזאת הברכה, ומפטירים ב'ויעמוד שלמה לפני מזבח ה", ויש אומרים שמפטירים ב'ויהי אחרי מות משה עבד ה".
ס. בשבת חול המועד, בין של פסח ובין של סוכות, קוראים 'ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה', ובשבת של פסח מפטירים בנבואת יחזקאל בענין העצמות היבשות, ובשבת של סוכות מפטירים ב'והיה ביום ההוא ביום בא גוג על אדמת ישראל'.
סא. בימי החנוכה קוראים בתורה את פרשת קרבנות הנשיאים שהובאו לחנוכת המזבח, כיון שבימי החנוכה חנכו מחדש את בית המקדש וכליו.
סב. בפורים קוראים פרשת 'ויבא עמלק', כיון שהמן היה מזרע עמלק.
סג. בראשי חודשים קוראים 'ובראשי חודשיכם'. ואם חל ראש חדש בשבת מפטירים ב'והיה מידי חודש בחודשו' שבישעיה. ואם חל ראש חדש ביום ראשון, מפטירין בשבת שלפניו בפרשת 'מחר חודש'.
סד. במעמדות קוראים במעשה בראשית.
סה. בתעניות קוראים את הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי, ואין מפסיקים באמצע הקללות אלא אדם אחד עולה לקריאת כל הפרשה [או כדי שלא ייראה כמואס בתוכחה, או כיון שאין מברכים על הקללות]. והעולה לפרשה זו פותח בפסוק שלפני הקללות ומסיים בפסוק שלאחריהן.
סו. אמנם בפרשת הקללות שבספר דברים לא נאמר דין זה, ומותר להפסיק באמצען.
סז. תקנת עזרא היא שיקראו את פרשת הקללות שבספר ויקרא לפני חג השבועות, ואת פרשת הקללות שבפרשת כי תבוא בספר דברים לפני ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה.
סח. בשני, בחמישי ובמנחה בשבת, קוראים כסדר פרשת השבוע, ואין קריאה זו עולה מן החשבון, אלא בשבת בשחרית קוראים את כל הפרשה מתחילתה.
סט. בחנוכה קוראים את פרשת הנשיאים שהביאו קרבנות לחנוכת המזבח. ובשבת של חנוכה מפטירין בפרשת 'נרות' שבזכריה. ואם יש שתי שבתות, מפטירים בשניה ב'נרות' של שלמה.
ע. ראש חדש אב שחל בשבת, מפטירים ב'חזון ישעיה', שם נאמר 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'.
עא. בתשעה באב קוראים 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ', ומפטירים ב'אָסֹף אֲסִיפֵם נאם ה".
עב. העולה לתורה פותח את הספר, רואה היכן עליו לקרוא, ומברך ברכות התורה וקורא, ואינו צריך לגוללו בעת הברכה, ואין חוששים שיטעו אנשים לחשוב שנוסח הברכות כתוב בספר התורה.
עג. אם השתתק הקורא בתורה ואינו יכול להמשיך ולקרוא, ועולה אחר תחתיו, הרי השני מברך ומתחיל ממקום שהתחיל הראשון [ולא ממקום שפסק בו].
עד. הלוחות והבימות שמניחים עליהם את ספר התורה בדרך עראי, אין בהם קדושה של תשמישי ספר תורה, אלא הרי הם כשאר חפצי בית הכנסת.
עה. הגולל ספר תורה יגללנו באופן שהתפר של היריעות יהיה בין העמודים שהיריעות גלולות עליהם, שאם יקרע הספר, יקרע התפר ולא היריעה עצמה.
עו. גלילת הספר נעשית באופן שהכתב כלפי הגולל, וכאשר המחזיק בספר מהדק את הגלילה יהא הכתב מולו, שזו דרך כבוד.
עז. עשרה בני אדם שקראו בתורה, הגדול שבהם גולל את הספר, לפי שהגולל נוטל שכר כנגד כולם.
עח. האוחז את יריעות ספר התורה בידיו ממש, ללא הפסק בגד, אף אם היה עסוק במצות גלילה של הספר וכדומה, אינו מקבל שכר על אותה מצוה.
עט. כשכורכים את ספר התורה במטפחת, יש לסובב את המטפחת סביב הספר, ולא להיפך.
פ. משה רבינו תיקן לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניני כל חג וחג בזמנו.
(ספר יוחסין)
