שיעור 5, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

משנה

צָדִין – מותר לצוד אֶת הָאֵישׁוּת [-מין בעל חיים המזיק לתבואה], וְאֶת הָעַכְבָּרִים, בִּשְׂדֵה הָאִילָן וּבִשְׂדֵה הַלָּבָן – שדה תבואה, כְּדַרְכּוֹ, ללא שינוי, בַּמּוֹעֵד, ואין בזה משום מלאכה האסורה בחול המועד, וּבִשְׁבִיעִית, ואין חוששים שכשחופר וסותם את חוריהם ייראה הדבר כאילו הוא עודר בשדהו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׂדֵה אִילָן רשאי לצודם כְּדַרְכּוֹ, כיון שהם גורמים לנזק גדול, וְאילו בִשְׂדֵה הַלָּבָן, יש לצודם בחול המועד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, אלא בדרך שינוי.

וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה – אם נפרצה גינתו של האדם רשאי לגודרה בַּמּוֹעֵד, וּבִשְׁבִיעִית בּוֹנֶה את הגדר כְּדַרְכּוֹ.

גמרא

שנינו במשנה, 'צדין את האישות'. מבררת הגמרא, מַאי – מי היא אותה בריה הקרויה 'אֵישׁוּת', אָמַר רַב יְהוּדָה, זו בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם, והיא תנשמת [יש אומרים שזו חפרפרת, שעיניה קטנות מאד ומכוסות שער, ויש אומרים שזהו החולד, שאין לו עיניים כלל].

שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד צד בעלי חיים אלו כְּדַרְכּוֹ, חוֹפֵר גּוּמָא באדמה, ששם נכנסת האישות, וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. וְכֵיצַד צד אותם שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, נוֹעֵץ שַׁפּוּד באדמה, וּמַכֶּה על השפוד בַּקַּרְדֹּם, וּמְרָדֶה הָאֲדָמָה תַּחְתֶּיהָ, ועל ידי זה עושה הוא גומא באדמה בדרך שינוי.

שנינו במשנה בדברי חכמים, 'צדין את האישות כו' ובשדה הלבן כדרכו'. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים שמותר לצוד את האישות בִּשְׂדֵה הַלָּבָן כְּדַרְכּוֹ, לֹא אָמְרוּ כן אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְּמוּכָה לְאִילָנוֹת, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן, וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת, אבל בשדה הלבן שאינה סמוכה לאילנות לא התירו זאת, כיון שאין האישות מזיקה כל כך את שדה הלבן.

שנינו במשנה, 'וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה במועד'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה במועד. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר, בְּהוּצָא וְדַפְנָא – בעלים של דקל ונסרים של עץ, שאין זה קירוי המתקיים זמן רב, וניכר שנעשה כן דרך עראי מחמת קדושת המועד. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו בענין זה, צָר בִּצְרוֹר – מקרה באבנים, וְאֵינוֹ טָח בין האבנים בְּטִיט, ויש בכך היכר שאין זו מלאכה גמורה.

אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין לבנות במועד קירוי גמור על הפירצה, אֶלָּא בכּוֹתֶל גִּנָהּ שנפרץ, שאין חשש נזק ממש מחמת הפירצה, אלא שאינו רוצה שבני רשות הרבים יסתכלו לתוך גינתו. אֲבָל כּוֹתֶל חָצֵר שנפרץ, שיש חשש שיכנסו גנבים מהפירצה ויגנבו את ממונו, בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ, שהרי זו מלאכת דבר האבד, שהותרה בחול המועד. וְדַוְקָא בּוֹנֶה – התירו רק לבנות את הפירצה הקיימת, אֲבָל סוֹתֵר, לֹא – אך אסור לסתור את הכותל במועד כדי לחזור ולבנותו. וְאמנם כוֹתֶל גּוֹהֶה – כותל הנוטה ליפול, ויש בו סכנה, סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶה במועד. כִּדְתַנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא, כּוֹתֶל גּוֹהֶה – הנוטה ליפול לִרְשׁוּת הָרַבִּים, סוֹתֵר וּבוֹנֶה במועד כְּדַרְכּוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

משנה

נאמר בתורה לגבי נגע צרעת (ויקרא יג מד) 'אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן', ומלשון סיום הפסוק למדו חכמים שגם אדם שיש בו נגע המטמא, אינו טמא עד שיגיד זאת הכהן בפיו. משנתנו דנה האם מראים נגעים לכהן בחול המועד כדי שיפסוק האם האדם טהור או טמא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּמּוֹעֵד, בִּתְחִלָּה – בפעם הראשונה, לְהָקֵל, שאם רואה הכהן שהוא טהור יאמר לו זאת, ובכך גורם לו שמחה, וְלֹא לְהַחְמִיר, שאם רואה הכהן שהנגע טמא, לא יאמר כלום, ורק אחרי המועד יטמאנו, כדי שלא להצריכו לצאת במועד מחוץ למחנה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין רואים נגעים כלל בחול המועד, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר, כיון שהם סוברים שאין הכהן רשאי לשתוק אחרי ראיית הנגע, ואם יראה שהוא טמא יהיה חייב לומר לו זאת, ולכן אמרו שאין הכהן רואה את הנגעים כלל במועד.

מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בענין חול המועד: וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם בחול המועד את עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, שבתחילה היו קוברים את המתים קבורה זמנים בבורות, ולאחר שנתעכל הבשר היו מעבירים את העצמות לקבר מכובד יותר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שִׂמְחָה לוֹ, כיון שאחר שנתעכל הבשר הסתיים דינו של המת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הוּא לוֹ, כי אף על פי שאין אבילות חלה עליו באותה שעה, שאין אבילות במועד, ואף על פי שלאחר זמן יש לו שמחה מכך שנפטרו מן הדין, מכל מקום באותה שעה נגרם לו צער מראיית עצמות אביו ואמו, ולכן אסור לעשות כן בחול המועד.

וְלֹא יְעוֹרֵר האדם בני אדם אחרים שיבכו עימו עַל מֵתוֹ, וְלֹא יִסְפְּדוֹ – לא יספיד את מתו, ושני דברים אלו אסורים קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלוֹשִׁים יוֹם, ובגמרא יבואר טעם דין זה.