שיעור 10, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

מעשה נוסף: רָבִינָא, הֲוָה מַסִּיק זוּזֵי בִּבְנֵי אַקְרָא דְּשַׁנְוָאתָא – היה נוֹשֶׁה מעות בבני הַנָּמֵל של המקום ששמו שַׁנְוָאתָא, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לפני רב אשי, אָמַר לֵיהּ – ושאל אותו, מַהוּ לְמֵיזַל עֲלַיְיהוּ הָאִידְּנָא – האם מותר ללכת לתובעם כעת, בחול המועד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, כֵּיוָן דְּהָאִידְּנָא מַשְׁכַּחַת לְהוּ – כיון שבזמן זה תמצא אותם בביתם, מחמת המועד, וּבְיוֹמֵי אַחֲרִינֵי לָא מַשְׁכַּחַת לְהוּ – ואם תלך לתובעם בשאר ימות השנה, לא תמצאם בביתם, ולא תוכל לגבות את חובך, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה כסחורה בדבר האבד, וְשָׁרֵי – ומותר לך לתובעם בחול המועד.

רַב, שָׁרָא לֵיהּ – התיר לו לְרַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, לְמִגְדַּל אוֹהָרֵי – לארוג מצודות של דגים העשויות מענפים דקים בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – בחול המועד. מַאי טַעֲמָא – ומה הוא טעם ההיתר, כיון שמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט הוּא, ומותר לעשותו בחול המועד. אֲבָל אוּזְלֵי – אך מצודות גדולות של דגים הארוגות מחוטים, אָסוּר לעשותם בחול המועד, מַאי טַעֲמָא – ומהו טעם האיסור, כיון שמַעֲשֶׂה אוּמָּן הוּא.

רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְאַמֵּי תַּנּוּרָאִי – התיר לאדם ששמו 'אמי', שהיתה מלאכתו לעשות תנורים, לְמִגְדַּל תַּנּוּרָא – לגבל טיט ולעשות ממנו תנור בחול המועד, וְהתיר לְרַבָּה בַּר עִסְבִּי לְמִגְדַּל מַהוּלָאתָא – לקלוע חוטים לעשות מהם נפה לניפוי קמח. מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, וְהָאֲמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל לגבי מחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו לענין העמדת תנור וכיריים בחול המועד, וְשָׁוִין – הכל מודים שֶׁאֵין גּוֹדְלִין תַּנּוּר לְכַתְּחִלָּה. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא דְּשָׁרָא – דין זה שהתיר רַב יְהוּדָה להכין תנור בחול המועד, זהו בִּימוֹת הַחַמָּה, והיינו בחול המועד של פסח (רא"ש), שהתנור מתייבש מהר, דְּאֶפְשָׁר לְמֵיפָא בֵּיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – שבחול המועד עצמו יהיה אפשר לאפות בו, ונמצא שטורח לצורך המועד. וְהָא דְּאָסַר – ודין זה שאסר רַבָּה להכין תנור בחול המועד, היינו בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וזהו בחול המועד של סוכות (שם), שהתנור מתייבש רק לאחר ימים רבים, וכיון שלא יהיה ניתן להשתמש בו בחול המועד עצמו, אסור להכינו במועד.

שנינו במשנה, 'וְעוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, מַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֶׂה אוּמָּן'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב המעקה כמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט. רַב יוֹסֵף אָמַר, בְּהוּצָא וְדַפְנָא – במיני ענפים, בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו, צָר בִּצְרוֹר – רשאי לבנות את המעקה באבנים, וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט.

שנינו במשנה, 'שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין ומעגילין אותן במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, הרי אפילו בְּמַעֲגֵלָה, שהוא עץ עגול המיועד להחלקת הטיט, אֲמַרְתְּ שָׁרֵי – אמרה המשנה שמותר להשתמש, בַּיָּד וּבָרֶגֶל מִבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שמותר לעשות כן ביד או ברגל. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין, וּמְעַגְלִין אוֹתָן כְּעֵין מַעֲגֵלָה – כדרך שעושים במעגילה, שטח את הטיט יפה יפה, אך אין עושים זאת בכלי ממש, אלא בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בְּמַחֲצָלִים, שהוא כלי ברזל שניתן להחליק בו את הטיט, אף שאינו מיוחד לכך, וכל שכן שלא יעשה כן במעגילה, שהוא כלי המיוחד לכך (מאירי).

אָמַר רָבִינָא, כְּמַאן מַדְלִינַן הָאִידְּנָא קִיבּוּאָתָא דְּדַשֵּׁי – כדעת מי אנו סוברים, שאנו נוהגים לתקן ולחזק את משקוף הדלת, שהתרופפו ויצאו המסמרים שבו, בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – בחול המועד, וְלֹא בָּעֵינַן שִׁנּוּי בְּדָבָר הָאָבֵד – ואין אנו מצריכים לעשות זאת בדרך שינוי, מאחר וזהו דבר האבד, שאם לא יתקננו מיד יוכלו גנבים להכנס לביתו, הרי זה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר להלן (פרק ב) לגבי מי שלא הספיק להוציא את יינו מהבור לפני חול המועד, ואם ישאר שם יתקלקל, שׁוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ, כיון שאינו מצריך שינוי בדבר האבד, וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – ומקובל בידינו שהלכה כרבי יוסי בענין זה.

שנינו במשנה, 'כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בָּעיר פוּמְבְּדִיתָא, לְבָאֵי כַּוַארֵי – התייבש הנהר בחול המועד ונשארו דגים רבים על קרקעיתו, אַזוּל כּוּלֵּי עָלְמָא צַיוּד וְאַיְיתוּ כַּוַארֵי – הלכו כל בני העיר וצדו את הדגים שהיו שם, שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמִמְלַח מִינַיְיהוּ – התיר להם רבא למלוח את הדגים בחול המועד, אף שלא היו מיועדים לאכילה בחול המועד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבא, כיצד התרת להם למלוח את הדגים במועד, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנתנו, שרק כְּבָשִׁין שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן, ואילו דגים אלו נמלחים במלח רב, ואינם ראויים לאכילה במועד, אלא רק לאחר זמן רב. אָמַר לֵיהּ רָבָא, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דְּאֲכִילָה אַיְיתִינְהוּ – כיון שעיקר הבאת הדגים היתה לצורך אכילתם במועד, אלא שנותרו להם דגים רבים שלא ייאכלו במועד, וְאִי שָׁבֵיק לְהוּ – ואם יניחו אותם כך, ללא מליחה, פָּסְדֵי – יופסדו ויתקלקלו, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה כסחורה אבודה, וְשָׁרוּ – ומותר להם למלוח את הדגים ולהנצל מהפסד. ולפי לשון זו ההיתר היה רק מחמת שעיקר הליכתם מתחילה היתה לאסוף את הדגים לאכילה, אבל אם היו הולכים לכתחילה לאסוף את הדגים על מנת למולחם ולהשהותם לאחר המועד, היה הדבר אסור.

מביאה הגמרא לשון אחרת במעשה זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך היה המעשה, לאחר שיבש הנהר ונותרו דגים רבים בקרקעיתו, שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמֵיזָל וּמֵיצַד וְאַיְתוּיֵי וּמִמְלַח – התיר להם רבא ללכת לכתחילה כדי לצוד את הדגים, להביאם לעיר ולמולחם לצורך אחר המועד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנה שרק כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן, ואת הדגים הללו לא יוכלו לאכול במועד, מחמת שהם מלאים מלח, ורק לאחר זמן רב אפשר לאוכלם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, הַנֵּי מִתְאַכְלֵי אַגַּב אִיצְצָא – ניתן לאכול דגים אלו במועד על ידי שסוחטים אותם במכבש מהמלח שבהם, וראויים הם לאכילה. כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל – כמו מעשה זה שהיה אצל שמואל, דעֲבַדוּ שִׁיתִּין אִיצְצָא – שסחטו עבורו את הדג שישים פעמים, להוציא ממנו את המלח, וְאָכֵיל – ואכלו. ואף שבמקרה זה בודאי לא ייאכלו כל הדגים במועד, מכל מקום כל דג ודג ראוי לאכילה, והרי זו הערמה המותרת אפילו ביום טוב, וכל שכן בחול המועד.

סְלִיקוּ לְהוּ מַשְׁקִין