תורת הבית, פרק ארבעה עשר (ג)
[המשך הטעמים לכך שבן תורה צריך להזהר מביטול תורה יותר משאר בני אדם]: ב. ידוע מאמר חז"ל בגמרא, שמיום שחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ובזמן הזה בעוונותינו הרבים נתמעט לימוד התורה, ואין לו לקב"ה נחת מעולמו כלל, ולא נשארו לפניו אלא אותם השרידים הנותרים, אשר עדיין זיק אהבת התורה תקוע בליבם, אם כן מוטל עליהם חיוב גדול להתחזק בלימוד התורה, כדי לעשות נחת רוח לקב"ה. ועל זמן זה מתפרש פשטות הפסוק 'עת לעשות לה', הפרו תורתך', כלומר, כיון שזהו זמן שבני אדם רבים הפרו את התורה, זהו הזמן הראוי והנצרך להתחזק בכך.
"וְהָאֱמֶת בִּלְתִּי שׁוּם סָפֵק כְּלָל, שֶׁאִם הָיָה הָעוֹלָם כּוּלוֹ מִקָּצֶה עַד קָצֵהוּ פָּנוּי
חַס וְשָׁלוֹם אַף רֶגַע אֶחָד מַמָּשׁ מֵהָעֵסֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלָּנוּ בַּתּוֹרָה, כְּרֶגַע הָיוּ נֶחְרָבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהָיוּ לְאֶפֶס וָתֹהוּ חַס וְשָׁלוֹם".
(נפש החיים)
חַס וְשָׁלוֹם אַף רֶגַע אֶחָד מַמָּשׁ מֵהָעֵסֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלָּנוּ בַּתּוֹרָה, כְּרֶגַע הָיוּ נֶחְרָבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהָיוּ לְאֶפֶס וָתֹהוּ חַס וְשָׁלוֹם".
(נפש החיים)
