מסכת שבת, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: בַּמֶּה טוֹמְנִין, וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין, לֹא בַגֶּפֶת, וְלֹא בַזֶּבֶל, לֹא בְמֶלַח, וְלֹא בַסִיד, וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים, בֵּין יְבֵשִׁים, לֹא בַתֶּבֶן, וְלֹא בַזָּגִים, וְלֹא בַמוֹכִים, וְלֹא בָעֲשָׂבִים, בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים. אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים. טוֹמְנִין בַּכְּסוּת, וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה, וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַקָּה, וּמַתִּיר בַּגַסָּה:
משנה א: כפי שהוזכר לעיל, אסרו חכמים להטמין את התבשיל אפילו בערב שבת בדבר המוסיף הבל, מחשש שמא יטמין בגחלים ויבא לחתות בהם בשבת. במשניות הבאות יבוארו פרטי דיני הטמנה: בַּמֶּה טוֹמְנִין – באילו דברים מותר לטמון את החמין מערב שבת, וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין, לֹא בַגֶּפֶת – פסולת זיתים או שומשומים, וְלֹא בַזֶּבֶל – זבל בהמות, לֹא בְמֶלַח, וְלֹא בַסִיד, וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, שכל אלו כשהם מקובצים יחד הם חמים מאד. וכן אין טומנים לֹא בַתֶּבֶן, וְלֹא בַזָּגִים – קליפות וגרעיני ענבים, וְלֹא בַמוֹכִים – צמר, או צמר גפן, וְלֹא בָעֲשָׂבִים, ובדברים אלו אסור להטמין רק בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, שאז הם מוסיפים הבל, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים, שאז אינם מוסיפים הבל. טוֹמְנִין בַּכְּסוּת – בבגדים, וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה ושאר נוצות, וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים – פסולת של העץ שנחתך על ידי הנגרים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן [-קיסמים הנושרים מן הפשתן כשסורקים אותו] דַּקָּה, שכל אלו אינם מוסיפים כלל הבל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בִּנעורת של פשתן דַקָּה, וּמַתִּיר בַּגַסָּה – בנעורת עבה.