מסכת שבת, פרק ג, משנה ו

משנה ו: אֵין נוֹתְנִין כֶּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן, וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת. נוֹתְנִין כֶּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת, וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:

משנה ו: אֵין נוֹתְנִין בשבת כֶּלִי ריק תַּחַת הַנֵּר הדולק, לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן המטפטף ממנו, כיון ששמן זה מוקצה הוא, וכשיפול לתוך הכלי יהא אסור להזיז את הכלי ממקומו, ואסור לגרום בשבת שיהא כלי אסור בטלטול, כיון שהוא נחשב כקובעו ומחברו במקומו, והרי זה כמו מלאכת 'בונה' [ודבר זה מכונה 'ביטול כלי מֶהֵיכָנוֹ']. וְאִם נְתָנוֹ – הניח שם את אותו כלי מִבְּעוֹד יוֹם, כדי שיקלוט את השמן המטפטף, מֻתָּר.

וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ – אסור להשתמש בשמן שטפטף בשבת מהנר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן – לא היה מוכן לשימוש אלא הוקצה להדלקה. מְטַלְטְלִין בשבת נֵר חָדָשׁ, ['נר' היינו כלי שנותנים בו שמן ומדליקים בו את הפתילה] שעדיין לא הדליקו בו מעולם, כיון שהוא ראוי לשימוש, אֲבָל לֹא – אסור לטלטל נר יָשָׁן, כיון שהוא מאוס, והרי זה מוקצה מחמת מיאוס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מִטַלְטְלִין – מותר לטלטלם בשבת, בין חדשים בין ישנים, כיון שרבי שמעון חולק על דין מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת, שאסור לטלטלו מחשש שמא יכבה אותו. נוֹתְנִין בשבת כֶּלִי תַחַת הַנֵּר כדי לְקַבֵּל את הנִיצוֹצוֹת היוצאים ממנו, לפי שאין בהם ממש, ואינם אוסרים את הכלי בטלטול. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁבכך הוּא מְכַבֶּה – גורם כיבוי לניצוצות, ואפילו בערב שבת אסרו חכמים להניח כלי עם מים כדי לכבות את הניצוצות שינתזו בשבת, גזירה שמא יעשה כן בשבת.