מסכת שבת, פרק ה, משנה ד

משנה ד: אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ. וְלֹא בַזוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָקוּק. וְלֹא בְסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין, וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן, וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת, וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַגִּימוֹן, וְלֹא פָרָה בְּעוֹר הַקּוֹפָּר, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹא בִרְצוֹן חֲכָמִים:

משנה ד: משנתנו ממשיכה לבאר אילו דברים נחשבים כ'משא' לבהמה, ואסור לאדם להניח לבהמתו לצאת כך לרשות הרבים בשבת: אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת, שזהו מין בגד המונח עליו כדי לחממו, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, מחשש שיפול הבגד ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. וְלֹא – ואינו יוצא בַזוּג – בפעמון, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָקוּק – סתום, ואינו משמיע קול, כיון שנראה כמוליכו להמכר בשוק, וְלֹא בְסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ – עצים שקושרים בצורת שתי וערב סביב צוארו, כשיש לו פצע, שלא יחכך את הפצע בשיניו, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ – כאשר הבהמה מקישה רגליה זו בזו, קושרים סביב מקום החיכוך טבעת עבה מעור, ואסור לצאת בה בשבת לרשות הרבים. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן, שהיו קושרם ברגליהם חוטים לסימן מיהו בעליהם, או רצועות בין רגליהם כדי שלא יוכלו לרוץ במהירות ולהזיק, ובשניהם אסור להניח להם לצאת בשבת. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁקשורה תַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן, שלא תיגרר אלייתם בארץ. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת – היו מניחים מין קיסם בחוטמם, כדי שיתעטשו, ויפלו התולעים שבראשיהן [נקטה המשנה 'רחלים', כיון שזכרי הצאן אינם זקוקים לכך, אלא מתוך נגיחותיהם נופלות התולעים], וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַגִּימוֹן – עול קטן שנותנים על צוארו, כדי שיתרגל לישא עול. וְלֹא פָרָה בְּעוֹר הַקּוֹפָּר – עור של קיפוד (הדל"ת והרי"ש מתחלפות), שקושרים לה בדדיה כדי שלא יינקו ממנה שרצים. וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בין אם היא קשורה לנוי ובין אם היא קשורה לשמירה. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹא בִרְצוֹן חֲכָמִים, שסברו שהדבר אסור. ובגמרא מבואר שלא היתה זו פרתו, אלא פרתה של שכנתו, וכיון שלא מיחה בה, נקראה על שמו.