מסכת שבת, פרק ו, משנה ב

משנה ב: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא בַיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה וְלֹא בַתְּפִלִּין וְלֹא בַקָּמִיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה וְלֹא בַשִּׁרְיוֹן וְלֹא בַקַּסְדָּא וְלֹא בַמַּגָּפַיִם וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּב חַטָאת:

משנה ב: משנתנו מבארת עתה את הדברים שבהם אין האיש רשאי לצאת בשבת לרשות הרבים: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר – סנדל של עץ שתוקעים בו מסמרים עבים כדי לחזקו, ואין איסורו משום הלכות שבת, אלא משום מעשה שהיה בזמן גזירת השמד, שהסתתרו היהודים במערה, ושמעו רעש על גבי המערה וחשבו שאלו האויבים, ודחקו זה את זה ונהרגו מהמסמרים שבסנדליהם, ולכן גזרו שלא יצאו בסנדלים אלו בשבת וביום טוב, שהם זמנים שמתכנסים בהם אנשים רבים.

וְלֹא יצא האדם בשבת לרשות הרבים בַיָחִיד – בסנדל יחיד, אף שאינו מסומר, שלא יחשדוהו שהוא נושא את הסנדל השני תחת בגדיו, ומטלטלו ברשות הרבים, וכן מחשש שילעגו עליו שהולך בסנדל אחד, ויבא לשולפו ולטלטלו, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ האחרת מַכָּה, שמחמתה אינו נועל סנדל, ובאופן זה אין שייכים החששות הללו.

וְלֹא יצא בַתְּפִלִּין, אפילו לדעת הסוברים ששבת היא זמן הנחת תפילין, מכל מקום חששו שירצה להכנס לבית הכסא, ויסירם, ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים, וְלֹא יצא בַקָּמִיעַ שתולים לרפואה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, כיון שזהו טלטול האסור בשבת, אבל אם נטלו מרופא מומחה שכבר ריפא שלשה בני אדם, הרי זה כתכשיט לחולה, ורשאי לצאת בו לרשות הרבים. וְלֹא יצא בַשִּׁרְיוֹן, וְלֹא בַקַּסְדָּא – כמין כובע של ברזל, וְלֹא בַמַּגָּפַיִם – כיסוי ברזל על הרגלים, שדברים אלו דרך ללובשם במלחמה, ואסור לצאת בהם בשבת [ומחמת כן אסור אפילו ללובשם בשבת, מבלי לצאת לרשות הרבים], וְאִם יָצָא באחד מדברים אלו, אֵינוֹ חַיָּב חַטָאת, לפי שאין בזה איסור תורה.