מסכת שבת, פרק ז, משנה ג

משנה ג: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַיָּב עָלָיו חַטָאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
משנה ג: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בהלכות הוצאה בשבת, כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ – כל דבר הראוי שישמרו אותו לצורך בני אדם, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ – ויש בו שיעור גדול שדרך בני אדם לשמור דברים כמותו, וְהוֹצִיאוֹ האדם בַשַּׁבָּת מרשות לרשות, חַיָּב עָלָיו חַטָאת, ואפילו אם אותו אדם שהוציאו הוא עשיר, ואין דבר זה חשוב בעיניו, כיון שבעיני סתם בני אדם הוא חשוב, חייב עליו.

וְאילו כָּל דבר שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ, כגון דבר האסור בהנאה, או שהוא דבר הראוי מצד עצמו לשמירה, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ – אך שיעורו היה קטן, ואין דרך לשמור דבר קטן שכזה, וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב עליו אֶלָּא אדם הַמַּצְנִיעוֹ, שבכך שהצניעו החשיבו בעיני עצמו, אבל סתם בני אדם שלא החשיבוהו אינם חייבים עליו.