שיעור 16, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

פרק זה מבאר שיש בני אדם מסוימים ומקרים מסוימים שהתירו בהם חכמים מלאכות שונות בחול המועד. כיון שכלולים בהם האבל שהסתיימו ימי אבילותו במועד, ומנודה שהותר נידויו במועד, מובאים אגב כך דיני אבילות, וכן דיני נידוי.

משנה

אסרו חכמים על האדם לגלח שערו בחול המועד, כטעם שיבואר בגמרא. אמנם יש יוצאים מן הכלל שהתירו להם חכמים את הדבר, ומשנתנו מפרטת מי הם: וְאֵלּוּ בני אדם המְגַלְּחִין את שערם בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, מפני שלא היה להם פנאי לעשות זאת קודם המועד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם בחול המועד, ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, וְהבא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה של גויים, ובהיותו בבית השבי לא היה יכול לגלח שערו, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אפילו של ישראל שהיו מניחים לו לגלח, מכל מקום היה טרוד בצערו ולא התגלח, וּמְנוּדֶּה, האסור בגילוח, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים את נידויו בחול המועד, וְכֵן מִי שנדר שלא יתגלח, וקודם המועד לא מצא חכם שיתיר לו, או שלא מצא פתח לנדרו, שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהוּתַּר לו נדרו בחול המועד, וְהַנָּזִיר שהושלמו ימי נזירותו בחול המועד, וְהַמְּצֹרָע (ו)הָעוֹלֶה מִטּוּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ בחול המועד, שנאמר בו (ויקרא יד ט) 'וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ', ואם חל יום שביעי זה בחול המועד, מגלח את שערו ביום זה.

גמרא

שנינו במשנה 'ואלו מגלחין במועד' וכו'. מדייקת מכך הגמרא, וּשְׁאָר כָּל אָדָם, אֲסוּרִין לגלח במועד. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שאסרו זאת חכמים, ומבארת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בני אדם לָרֶגֶל כְּשֶׁהֵן מְנוּוָּלִין

בשיער ארוך, ויסמכו על כך שיתגלחו במועד, לכן אסרו חכמים להתגלח בחול המועד.

שנינו במשנה בכלל המותרים לגלח במועד, 'הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם'. מביאה הגמרא ברייתא הסותרת לכאורה את האמור במשנתנו, תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם בחול המועד, לֹא יְגַלֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. מבארת הגמרא באיזה אופן מדובר במשנה, ובאיזה אופן מדובר בברייתא, אָמַר רָבָא, אם יצא האדם לָשׁוּט לשם טיול בעלמא, ומחמת כן לא הספיק להתגלח קודם המועד, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְגַלֵּחַ במועד. ואם יצא לְצורך השגת מְזוֹנוֹת, דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר לגלח במועד, ובאופן זה עוסקת משנתנו. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא במי שהפליג למדינת הים לְהַרְוָחָא – להוסיף לעצמו ממון, כדי שיוכל להתפרנס ברווח, רַבִּי יְהוּדָה מְדַמֵּי לֵיהּ – מדמה זאת למי שיצא לָשׁוּט, שאסור לו להתגלח. וְרַבָּנָן מְדַמּוּ לְהוּ – וחכמים מדמים אותו למי שיצא לְצורך מְזוֹנוֹת. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן כְּרַבָּנָן – ומקובל בידינו שהלכה כחכמים, שאף היוצא למדינת הים להרווחה, ולא הספיק לחזור קודם המועד, רשאי לגלח במועד.

הגמרא דנה בענין גילוח שערו של קטן בחול המועד: אָמַר שְׁמוּאֵל, קָטָן הַנּוֹלָד בַּמּוֹעֵד, ויש לו שיער רב הגורם לו צער, מוּתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵין לְךָ בֵּית הָאֲסוּרִים גָּדוֹל מִזֶּה, שהיה קודם המועד ברחם אימו.

מדייקת הגמרא מדינו של שמואל, דוקא אם נולד הקטן בַּמּוֹעֵד, אִין – מותר לגלחו, כיון שלא היתה אפשרות לגלחו קודם לכן, אבל אם נולד מֵעִיקָּרָא – קודם המועד, לֹא – אסור לגלחו. מביאה הגמרא נוסח אחר בדינו של שמואל: אֲמֵימַר, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים זאת בשם רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, מַתְנֵי הָכִי – שונה את מימרתו של שמואל בנוסח זה, אָמַר שְׁמוּאֵל, קָטָן, שיש לו שיער רב הגורם לו צער, מוּתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד, לֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם נוֹלַד בַּמּוֹעֵד, וְלֹא שְׁנָא אם נוֹלַד מֵעִיקָּרָא, כיון שקטן אינו מחוייב במצוות, וממילא לא שייך בו איסור דרבנן זה שחששו חכמים שיכנס לרגל כשהוא מגודל שיער, ולא גזרו חכמים איסור בקטן מחשש שיבואו לגלח גם את הגדול.

הגמרא מביאה עתה את דיני האבל והמנודה ביום טוב ובחול המועד: אָבֵל, אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', והנהגת אבילות סותרת לשמחה. ומבארת הגמרא את שני האופנים בדין זה, אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הִיא – אם כבר חלה עליו האבילות קודם הרגל, הרי היא מתבטלת בכניסת הרגל, כיון דאָתֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים – באה מצוות עשה המוטלת על כל ישראל, והיא המצוה לשמוח ברגל, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד – ודוחה היא מצוות עשה המוטלת על אדם יחיד זה, להתאבל. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הִיא – ואם חלה עליו האבילות עתה, שמת אחד מקרוביו בתוך המועד, לאחר שכבר חלה עליו מצוות שמחה, כל שכן שאינו מתאבל, דלֹא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים – כיון שמצוות עשה המוטלת על היחיד, להתאבל, אינה דוחה מצוות שמחה המוטלת על הרבים, וכבר חלה גם על אדם זה. [אמנם האבילות אינה מצוות עשה ממש, אך לומדים זאת מהאמור לגבי יחזקאל לגבי מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה', כלומר, אל תתאבל עליה כדרך שרגילים להתאבל על מתים, ומכאן יש ללמוד שעל סתם מת מקרוביו צריך האדם להתאבל].

עתה מבררת הגמרא את דינו של המנודה ברגל: וּמְנוּדֶה, נוֹהֵג הנהגות נִידּוּי בָּרֶגֶל, וְלֹא שָׁרֵינַן לֵיהּ עַד דִּמְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ – ואין מתירים לו את הנידוי עד שיפייס את בעל דינו [והיינו באופן שנידוהו מחמת שלא ציית לדין תורה שהיה לו עם חבירו], וּבְהָכֵין סַלְקָא שְׁמַעְתָּא – וכך היא מסקנת הסוגיא, ולמדו זאת ממה ששנינו בברייתא, דָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בַּמּוֹעֵד, וְדִינֵי מַכּוֹת, וְאִי לֹא צָאִית דִּינָא – ואם אותו אדם שיצא חייב בדין אינו מסכים לציית לפסק הדין, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו בחול המועד. ואם כן קל וחומר הוא, אם מנדים נידוי חדש בתוך המועד, ודאי שמי שכבר נידוהו קודם המועד צריך להמשיך ולנהוג בנידויו במועד.