מסכת ברכות, פרק ט, שיעור 127

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס [-ממונה] עַל הַצִּבּוּר, עַד שֶׁנִּמְלָכִין – מתייעצים בַּצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה, ל) 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל', ומשמעות לשון 'ראו' היינו תנו דעתכם בדבר, ומבואר בגמרא ששאל הקדוש ברוך הוא את משה האם 'הגון עליך בצלאל', וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לשאול את ישראל האם הגון לפניהם בצלאל, קודם שמינהו על בניית המשכן וכליו.

הגמרא עוסקת עתה בעניני הטבת חלום: הַאי מַאן דְּחָזָא חֶלְמָא – אדם שראה חלום, וְלָא יָדַע מַה הוּא – ואינו יודע מה פישרו, אִי טָבָא אִי בִּישָׁא הוּא – אם הוא טוב או רע, לֵיזִיל וְלֵיקוּם בַּהֲדֵי כָּהֲנֵי – ילך ויעמוד אצל הכהנים, בשעת 'ברכת כהנים', וְיֹאמַר, 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךָ, וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלְּךָ, חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הוּא, בֵּין שֶׁחָלַמְתִּי אֲנִי לְעַצְמִי וּבֵין שֶׁחָלְמוּ לִי אֲחֵרִים, אִם טוֹבִים הֵם, חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם, וְיִתְקַיְּמוּ כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף. וְאִם צְרִיכִין רְפוּאָה, רַפְּאֵם כְּמֵי מָרָה עַל יְדֵי משֶׁה, וּכְמֵי יְרִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע, וּכְצָרַעַת מִרְיָם, וּכְצָרַעַת נַעֲמָן, וּכְחָלְיוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וּכְשֵׁם שֶׁהָפַכְתָּ קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע עָלֵינוּ לִבְרָכָה, כֵּן תַּהֲפֹךְ לִי אֶת חֲלוֹמוֹתַי לְטוֹבָה, וְיִהְיוּ לְשָׁלוֹם', וְנִיכַוֵּין וְנִיסַּק בַּהֲדֵי כָּהֲנֵי – ויכוין לסיים תפילה זו יחד עם ברכת הכהנים, וְיֵימְרוּן כּוּלֵּי עָלְמָא – ויענו כל הציבור אחר ברכת הכהנים אָמֵן, ויהיה בכך אף משום עניית 'אמן' על תפילתו. וְכִי מַהְדְּרִי כָּהֲנֵי אַפַּיְיהוּ – ובשעה שמחזירים הכהנים פניהם לצד ההיכל, בסיום ברכתם, לֵימָא – יאמר כך, 'הַשּׁוֹכֵן בִּגְבוּרַת שָׁלוֹם, שִׂים שָׁלוֹם עָלֵינוּ'.

שנינו במשנה, 'הרואה מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו'.

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָרוֹאֶה אֶת הַמַּרְקוּלִיס – מין עבודה זרה שעובדים אותה על ידי זריקת אבנים, ועובדים את אותם אבנים גם כן, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ', שאינו מענישם מיד [יש אומרים שרק על מרקוליס מברכים כן, כיון שזו עבודה זרה המתרבה ומתחדשת בכל יום על ידי אותם אבנים, ואף על פי כן אין הקדוש ברוך הוא מענישם מיד. ויש אומרים שבכל עבודה זרה מברכים כן].

אָמַר רַב הוּנָא, הָרוֹאֶה את העיר בָּבֶל הָרְשָׁעָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת, על מקומות שונים שבה, וכמו שיתבאר, הָרוֹאֶה את העיר בָּבֶל, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱרִיב בָּבֶל הָרְשָׁעָה'. רָאָה בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע'. רָאָה אֶת הַמַּרְקוּלִיס, שהיה עיקר מקומו בבבל (תוספות הרא"ש) אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ'. רָאָה גּוֹב אֲרָיוֹת שהשליכו לתוכו את דניאל, וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ שהשליכו לתוכו את חנניה מישאל ועזריה, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נֵס לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה'. רָאָה מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנוּ עָפָר – מקום בבבל שאין בהמה יכולה לזוז משם עד שנותנים עליה מעפר אותו המקום, וזהו סימן קללה לבבל, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם', שגזר הקדוש ברוך הוא להשמידה [כמו שיבואר בפסוק להלן], וקיים.

מביאה הגמרא הנהגה של אחד האמוראים בענין זה: מַר, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרָבִינָא, כִּי הֲוָה מָטֵי – כאשר היה מגיע לְבָבֶל, הֲוָה מַצְרַר עַפְרָא בְּסוּדְרֵיהּ – היה אוסף וצורר מעפר המקום בבגדו, וְשָׁדֵי לֵיהּ אַבְרַאי – ומשליכו מחוץ לבבל, אָמַר – וביאר את הנהגתו, לקיים מה שנאמר בישעיה (יד כג) 'וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת', והיינו כמו מטאטא שמכבדים בו את הבית ומוציאים את הלכלוך החוצה, כך יטאטא ה' את בבל, ומתקיים הפסוק כשמוציאים מעפרה לחוץ.