מסכת שבת, פרק ב, שיעור 62

עתה מבארת הגמרא את הגדרים ההלכתיים של 'לשון הרע': שואלת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי לִישְׁנָא בִּישָׁא – מה היא הדוגמא לשון הרע, שאסור לומר. משיבה הגמרא, כְּגוֹן דְּאָמַר 'אִיכָּא נוּרָא בְּבֵי פְּלַנְיָא' – כגון אדם ששואלים אותו היכן יש אש, ומשיב 'יש אש בבית פלוני', וְהוּא דְּקָא מַפִּיק לֵיהּ בְּלִישְׁנָא בִּישָׁא – ובתנאי שמוציא הוא את הדברים מפיו בלשון שמשמעותה לשון הרע, דְּקָאָמַר הָכִי – שכך הוא אומר, הֵיכָא מִשְׁתַּכְּחָא נוּרָא אֶלָּא בְּבֵיתָא דִּפְלַנְיָא דִּנְפִישֵׁי טַוָּאֵי – וכי היכן ניתן למצוא אש, אלא בביתו של אדם פלוני, שמרבים לצלות שם בשר תמיד, ואומר כן בדרך גנאי.

דין נוסף בהלכות לשון הרע: אָמַר רָבָא, כָּל מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָא בְּאַנְפֵּי מָארֵהּ – כל דבר הנאמר בפני אותו אדם שעליו מדובר, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא – אין בה משום איסור לשון הרע.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, כָּל שֶׁכֵּן שהדבר אסור, שהרי זה חוּצְפָּא וְלִישְׁנָא בִּישָׁא – גם חוצפה כלפי אותו אדם, שמגנהו בפניו, וגם לשון הרע, שמפרסם גנותו. אָמַר לֵיהּ רבא, אֲנָא – אני, שאמרתי דין זה, כִּי הָא דְרַבִּי יוֹסִי סְבִירָא לִי – אני סובר כמימרא זו של רבי יוסי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסִי, מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר על אדם אחר, וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי לראות אם אותו אדם עומד שם ושומע את דברי, כיון שאף בפניו הייתי אומר כן, הרי מוכח שהוא סובר שבדבר כזה אין משום לשון הרע. והיינו בדבר שאינו לשון הרע גמור, אלא הוא דבר היכול להשתמע לשני פנים, וכשאומרו בפניו מוכח שאינו מתכוין לגנותו, אלא מתכוין למשמעות האחרת שבדבריו.

דין נוסף בהלכות לשון הרע: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, כָּל מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָא בְּאַנְפֵּי תְּלָתָא – כל דבר שאמרו בעל הדבר בפני שלשה אנשים, לֵית בַּהּ לִישְׁנָא בִּישָׁא – אין בזה משום איסור לשון הרע, ומותר לפרסמו. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בכך, חַבְרָך, חַבְרָא אִית לֵיהּ – חברך ששמע את הדבר, יש לו חבר שישמע זאת ממנו, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ – ואף לחברו של חברך יש חבר, שאף הוא ישמע את הדברים. כלומר, אותו אדם שגילה את הדבר בפני שלשה, ידע שלא ישאר הדבר בסוד אלא יתפרסם, וגילה דעתו שלא איכפת לו בכך, ולכן אין איסור לפרסם את הדבר.

איסור 'לשון הרע' אינו רק באמירת דברי גנאי על האדם, אלא אמירת כל דבר העשוי להזיק לו או לצערו (רמב"ם). הגמרא מביאה עתה אופנים שונים, שאינם אמירת דברי גנאי, ומכל מקום הם אסורים משום לשון הרע: כִּי אֲתָא – כאשר בא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר, מַאי דִּכְתִיב – מה פירוש הפסוק (משלי כז יד) 'מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ', ולכאורה קשה, וכי מִשּׁוּם דִּמְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, לכן קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ, ומדוע יש בכך משום קללה. והשיב, אִין – אכן, יש אופנים שיש בכך משום 'קללה', כְּגוֹן דְּאִיקְּלַע לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ – כגון שהזדמן אדם והתארח אצל חבירו, וְטָרְחוּ קַמֵּיהּ שָׁפִּיר – וטרחו לפניו היטב, לתת לו כל צרכיו, לְמָחָר, נָפִיק וְיָתִיב בְּשׁוּקָא – יוצא הוא ויושב בשוק, בחברת בני אדם, וְאָמַר להם, רַחְמָנָא לִיבָרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא, דְּהָכִי טָרַח קַמָּאִי – ה' יברך את פלוני, שכל כך טרח לפני כשהתארחתי אצלו, וְשַׁמְּעֵי אִינְשֵׁי – ושומעים זאת בני אדם שאינם מהוגנים, וְאַכְסְנִי לֵיהּ – והולכים ומתאכסנים אצלו, עד שמכלים את ממונו.

תָּנִי רַב דִּימִי קַמֵּיהּ דְּרַב סַפְרָא – שנה רב דימי ברייתא זו לפני רב ספרא, לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁמִּתּוֹךְ שהוא מרבה באמירת דברי טוֹבָתוֹ, בָּא לִידֵי גְּנוּתוֹ, שאומר, כל המעלות יש בו מלבד דבר פלוני, או שאחרים השומעים את רוב שבחו אומרים לו, והרי מידה רעה פלונית יש בו, ונמצא שמתוך רוב שבחו באו לספר בגנותו.