מסכת מכות, חזרה, פרק א, משניות א-ד

פרק א, משנה א: עדים שהעידו עדות שקר, ובאו עדים והזימו אותם, באופנים שלא ניתן לקיים את העונש של 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', הרי הם לוקים, וכגון עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שהעידו על אדם שרצח בשוגג והוא חייב גלות.

עדים המעידים על אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, אינם משלמים את כל דמי הכתובה, שהרי גם לולא עדותם יתכן שהיה מתחייב לשלמה, אם באמת יגרשנה לאחר זמן, ולכן אומדים בכמה ניתן למכור שטר כתובה זה בשוק, ולפי זה משלמים העדים לבעל. וכן אם העידו על אדם שהוא חייב לחבירו אלף זוז ותאריך פרעונו בעוד שלשים יום, ובאמת היה התאריך בעוד עשר שנים, אומדים כמה אדם מוכן לשלם כדי שיהיה לו סכום זה לפרק זמן שבין שלשים יום ועד עשר שנים, ומשלמים זאת לאותו לוה שהעידו עליו.

משנה ב: עדים שהעידו על אדם החייב לחברו מאתים זוז, ונמצאו זוממים, לדברי רבי מאיר הרי הם לוקים משום עדות שקר, ומשלמים משום 'כאשר זמם'. אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין אדם מתחייב בשני עונשים על מעשה אחד.

משנה ג: עדים שהעידו על אדם שהוא חייב מלקות, ונמצאו זוממים, לדעת רבי מאיר לוקים פעמיים, פעם אחת משום עצם האיסור שבעדות שקר, ופעם נוספת משום 'כאשר זמם'. ולדעת חכמים אין אדם נענש פעמיים על אותו מעשה, ולוקים פעם אחת בלבד.

כת של שנים או שלשה עדים שהעידו על חיוב ממון והוזמו, מחלקים את חיוב הממון בין כל העדים. אך אם התחייבו בעונש מלקות, לוקה כל אחד מהם שלשים ותשע מלקות.

משנה ד: אין העדים נעשים 'זוממים' אלא אם כן העידו עדים אחרים שראו אותם באותה שעה, שעליהם העידו, במקום אחר, שלא ניתן לראות ממנו את העדות שהעידו עליה. אבל אם העידו עדים אחרים שהנידון היה במקום אחר, כיון שאין עדותם על העדים הראשונים עצמם, אלא מכחישים הם רק את תוכן העדות, אין העדים הראשונים נעשים זוממים.