מסכת שבת, פרק ו, שיעור 111

פרק זה מבאר את דיני תכשיטי האשה, במה היא רשאית לצאת לרשות הרבים בשבת, ובמה אינה רשאית לצאת. והכלל הוא שמן התורה מותר לצאת בכל תכשיט שהוא, אמנם חכמים אסרו תכשיטים או דברים מסוימים שבהם יש חשש שתסיר אותו האשה ברשות הרבים מסיבה כל שהיא. ויש דברים שאסרו לצאת בהם אפילו לחצר.

[יש להעיר שבזמננו יוצאת האשה בשבת בכל התכשיטים, ונאמרו בזה כמה טעמים בראשונים: א. לא אסרו חכמים אלא בזמנם, שהיתה להם רשות הרבים האסורה מן התורה, ומחמת שיש חשש איסור דאורייתא החמירו. אך בזמננו שלא מצויה רשות הרבים דאורייתא, לא אסרו כלל. ב. לא אסרו חכמים אלא באותו דור, שהיו הנשים שחצניות ורגילות להסיר את תכשיטיהן ברשות הרבים כדי להתפאר בהן בפני חברותיהן, אך בדורות אלו אין דרך בכך, ולא גזרו. ג. יש אומרים שבאמת הדבר אסור אף בזמננו, אך כיון שבין כך לא תשמענה הנשים לצאת בלא תכשיטים בשבת, מוטב יהיו שוגגות ולא מזידות. אמנם סברות קולא אלו הן רק בדברים האסורים מדרבנן ומשום תכשיט, אך בדברים האסורים משום משא, אין להתירם אף בזמן הזה (ריטב"א ועוד ראשונים)].

משנה

בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה בשבת, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. מבארת המשנה תחילה במה אינה יוצאה: לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר, וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, וְלֹא תצא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, שקולעת בהן שערותיה, וְאם נזדמנה לה טבילת מצוה, אף בחול, לֹא תִּטְבֹּל בָּהֶן [-בחטים ורצועות אלו] עַד שֶׁתְּרַפֵּם – תרפה את החוטים או הרצועות, שלא יהיו מתוחים בחוזקה, אלא תלויים ברפיון, כדי שלא יחצצו בין שערותיה לבין המים, (וּמבואר בגמרא טעם הדין, שאין לצאת בחוטים אלו בשבת, כֵיוָן דְּאפילו בַּחוֹל לֹא תִטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, לכן בְּשַׁבָּת לֹא תֵּצֵא בָּהֶן כלל, והטעם, דִּלְמָא מִיתְרַמְיָא לָהּ טְבִילָה דְּמִצְוָה – שמא תזדמן לה בליל שבת טבילת מצוה, וְשַׁרְיָא לְהוּ – ותתיר את הקשרים של החוטים או הרצועות, וְאַתְיָא לְאַיְתוּינְהוּ – ותבא לטלטלם אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים).

ממשיכה המשנה ומבארת באילו דברים לא תצא האשה: וְלֹא בְּטוֹטֶפֶת, וְלֹא בְּסַרְבִיטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים, ובכל אלו לא תצא אף לחצר, מחשש שתשכח ותצא לרשות הרבים. וְלֹא בַּכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אבל לחצר מותר לה לצאת בכבול, כיון שלא רצו חכמים לאסור על האשה את כל תכשיטיה, שלא תתגנה על בעלה. וְלֹא תצא בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְּקַטְלָא, וְלֹא בִּנְזָמִים, וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶּׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה – שאין בה חור להשחלת החוט, ואינה עשויה לתפירה, שכל אלו תכשיטים הם, וגזרו חכמים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים ואף לא לחצר, מחשש שתשלפם האשה כדי להראות לחברותיה, ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים. וְאמנם, כיון שמן התורה אין בהם איסור, לכן אִם יָצְאָה בהם לרשות הרבים, אֵינָהּ חַיֶיבֶת חַטָּאת.

גמרא

התבאר במשנה שאסרו חכמים על האשה לצאת בחוטים הקשורים בשערותיה, כיון שבזמן הטבילה צריכה היא להתירם. בָּעֵי רַב כַּהֲנָא מֵרַב – שאל רב כהנא את רב שאלה זו, הַנֵי תִּיכֵי חַלִילָתָא – אותם שרשראות של חוטים, שהם חלולים ועגולים, מַאי – מה דינם, כלומר, האם הם חוצצים בטבילה, וממילא אסור לצאת עמם בשבת, או שכיון שאי אפשר למותחם בחוזקה אינם חוצצים, וממילא מותר לצאת כך אף לרשות הרבים בשבת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב לרב כהנא, אָרִיג קָאָמַרְתְּ – וכי באריג אתה מסתפק, כָּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ בו חכמים איסור לצאת בשבת, מאחר ואינו נמתח ומתהדק ואינו חוצץ בטבילה. [אִיתְּמר נַמִּי – שנינו דין זה גם בשם אמורא נוסף, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, כָּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ].

הגמרא מביאה לשון אחרת במימרא זו: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו את דברי רב הונא כך, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, חֲזֵינָא לְהוּ לְאַחְוָותָאֵי – ראיתי את אחיותי, דְּלֹא קַפְּדָן עָלַיְיהוּ – שאינן מקפידות על הסרת חוטים אלו, בזמן שהן רוחצות, וכיון שאין מקפידות על כך אין זו חציצה אף לטבילה.

שואלת הגמרא, מַאי אִיכָּא בֵּין הַאי לִישְׁנָא לְהַאי לִישְׁנָא – מה החילוק בין הלשון הראשון, שהחוטים אינם חוצצים משום שזהו 'אריג', לבין הלשון השני, שאינם חוצצים משום שאין הנשים מקפידות להסירם. משיבה הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּטְנִיפָן – החילוק ביניהם הוא באופן שהחוטים מלוכלכים, לְהַךְ לִישְׁנָא דַּאֲמַרְתְּ – לפי הלשון הראשון, הסובר שהטעם שאין החוטים חוצצים הוא כיון ש'כָּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ', הרי הַנָּךְ נַמִּי אָרִיג נִינְהוּ – אף חוטים אלו 'אריג' הם, ואף שהם מלוכלכים, אינם חוצצים. ואילו לְהַךְ לִישְׁנָא דַּאֲמַרְתְּ חֲזֵינָא לְהוּ לְאַחְוָותָאֵי דְּלֹא קַפְּדֵי עָלַיְיהוּ – לפי הלשון השני, שהטעם של רב הונא הוא מחמת שראה שאין אחיותיו מקפידות על הסרת חוטים אלו, כֵּיוָן דִּטְנִיפָן מַקְפַּד קַפְּדֵי עָלַיְיהוּ – הרי באופן שהחוטים מלוכלכים מקפידה האשה להסירם, והרי הם חוצצים, וממילא אסור לצאת עמהם בשבת.