מסכת שבת, פרק ו, שיעור 124

גמרא

שנינו במשנה, שרשאית האשה לצאת בשבת בחוטי שיער שלה, של חברתה ושל בהמה. מבארת הגמרא: וּצְרִיכָא – והוצרכה המשנה להשמיענו את שלשת האופנים הללו, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן דִּידַהּ – אם היתה המשנה משמיע לנו דין זה רק בשערות של אותה אשה עצמה, היינו סבורים שהטעם שרשאית לצאת בהם הוא מִשּׁוּם דְּלָא מָאִיס לַהּ – שאין שערות עצמה מאוסות בעיניה, ולא תבא לשולפם, אֲבָל בחוטי שער דַּחֲבֶרְתָּהּ, דְּמָאִיס לַהּ – שהם מאוסות לה, אֵימָא לָא – שמא נאמר שאינה רשאית לצאת בהם, צְרִיכָא – לכן הוצרכה המשנה להשמיענו שרשאית לצאת אף בחוטי שיער של חברתה. וְאִי אַשְׁמְעִינָן דַּחֲבֶרְתָּהּ – ואם היתה המשנה משמיעה היתר זה רק בשערות של חברתה, היינו סבורים שטעם ההיתר הוא מִשּׁוּם דְּבַת מִינַּהּ הִיא – ששערות חברתה הן ממין השערות שלה, ואינו ניכרות ושונות, אֲבָל שער דִּבְהֵמָה, דְּמִנְכַּר – שניכר השינוי בין שערות ראשה לחוטי השער של הבהמה, אֵימָא לָא – שמא נאמר שאינה רשאית לצאת בהן, מחשש שתתבייש ותשלפם, צְרִיכָא – לכן הוצרכה המשנה להשמיענו שמותרת לצאת אף בחוטי שער של בהמה.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, מותרת אשה לצאת בחוטי שער של חברתה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא יַלְדָּה – אשה צעירה, ששערותיה שחורות, בְּחוטי שער שֶׁל אשה זְקֵנָה, ששערותיה לבנות, וְלא תצא זְקֵנָה, ששערותיה לבנות, בְּחוטי שער שֶׁל יַלְדָּה, ששערותיה שחורות, כיון שלפעמים ילעגו לה על כך, ותשלפם ברשות הרבים, ותבא לטלטלם.

תמהה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר, מדוע הוצרכה הברייתא להשמיענו שלא תצא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה, כיון ששְׁבַח הוּא לָהּ, והיא עשויה לצאת כך, ויש צורך לחדש שאסורה בכך, כיון שלפעמים יקרה שילעגו לה ותשלפם. אֲבָל יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה, הרי גְּנַאי הוּא לָהּ, ובודאי לא תצא בחוטי שער של זקנה, ואף אם תעשה כן פשוט שאסור לה לצאת כך לרשות הרבים, מחשש שילעגו לה ותשלפם. משיבה הגמרא, כְּדִי נַסְבַהּ – אכן, בחינם נקטה הברייתא אופן זה, אגב הדין הקודם, של זקנה היוצאת בחוטי שער של זקנה.

שנינו במשנה בכלל הדברים שרשאית האשה לצאת בהם, וּבְכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית בֶּחָצֵר. הגמרא מביאה מימרא בענין זה: אָמַר רַב, כָּל תכשיט שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ אפילו לְחָצֵר, כשהיא משותפת לכמה בתים [ונחלקו הראשונים אם מדובר בחצר שלא עשו בה עירוב חצירות, שאסרו חכמים לטלטל בה, או אף בחצר מעורבת (ר"ן)], כיון שאם תצא בתכשיטים אלו לחצר בודאי תצא בהם גם לרשות הרבים, שהרי אין דרך להסיר תכשיטים בחצר, חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית, ולהלן יבואר טעם הדבר. וְרַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, הַכֹּל – כל התכשיטים דינם כְּכָבוּל, שמותר לצאת בהם לחצר, ולא אסרו חכמים לצאת בתכשיטים אלא לרשות הרבים. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב, שבכל התכשיטים אסור לצאת לחצר, מלבד כבול ופאה נכרית, כיון דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָתֵיהּ – שהרי התנא של משנתנו כתב כדברי רב ללא מחלוקת.

שואלת הגמרא, וּלְרַב, מַאי שְׁנָא הַנֵּי – במה שונה דינם של כבול ופאה נכרית, שהקילו בהם חכמים לצאת לחצר בשבת. משיבה הגמרא, אָמַר עוּלָא, (גזירה שמא) [כְּדֵי שֶׁלֹּא] תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעֲלָהּ, מתוך שלא תתקשט האשה כלל בשבתות, וְנִמְצָא בַּעֲלָהּ מְגָרְשָׁהּ.

מביאה הגמרא ברייתא נוספת, בה אנו רואים שחששו חכמים לדבר זה: כִּדְתַנְיָא – וכמו ששנינו בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא טו לג) 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ', ולשון 'נדתה' בדרך כלל הוא לשון הרחקה, זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ בביאור פסוק זה, שבאה התורה ללמדנו שאשה נדה צריכה לנהוג בדרך הרחקה, שֶׁלֹּא תִּכְחוֹל את עיניה, וְשֶׁלֹּא תְּפַרְכֵּס – לא תעביר צבע אדום על פניה, וְלא תִתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִים, עד שתיטהר מטומאתה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד שאין לדרוש כך את הפסוק, שאִם כֵּן תנהג האשה כל זמן שהיא נדה, נִמְצֵאת מְגוּנָּה עַל בַּעֲלָהּ אף לאחר שתיטהר, וְנִמְצָא בַּעֲלָהּ מְגָרְשָׁהּ. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – כיצד יש לדרוש את הפסוק 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ', ללמד שתְּהֵא בְּנִדּוּתָהּ – באיסור טומאת נדה, אף לאחר שפסקה מלראות דם, עַד שֶׁתָּבֹא בַּמַּיִם – עד שתטבול כדין.