מסכת שבת, פרק טו, שיעור 166

שנינו במשנה בכלל הקשרים המותרים לכתחילה, 'וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל'. אִיתְּמַר – נשנתה סוגיא זו בבית המדרש, הִתִּיר האדם בשבת רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, מצאנו בזה דינים שונים, תָּנִי חֲדָא – בברייתא אחת שנינו שחַיָּב חַטָּאת. וְתָנִי חֲדָא – ובברייתא אחת שנינו שהעושה כן פָּטוּר מחטאת, אֲבָל הדבר אָסוּר מדרבנן. וְתַנְיָא אִידָךְ – ובברייתא אחרית שנינו שהדבר מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה. מוסיפה הגמרא, קַשְׁיָא מִנְעָל אַמִּנְעָל, קַשְׁיָא סַנְדַּל אַסַּנְדָּל – סתירה זו שבין שלשת הברייתות קשה בין לגבי מנעל ובין לגבי סנדל.

מתרצת הגמרא, מִנְעָל אַמִּנְעָל לָא קַשְׁיָא – הסתירה בין הברייתות לגבי מנעל אינה קשה, וכך יש לבאר את הברייתות, הָא דְּתָנִי חַיָּב – הברייתא ששנינו בה שחייבים על התרת המנעל, עוסקת בְּמִנְעָל דְּאוּשְׁכַּפֵי – במנעל של רצען המכין מנעלים, דְּקשר זה מַעֲשֵׂה אֻמָּן הוּא, וְקֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא הוּא, העומד להתקיים לעולם, ולכן המתיר קשר זה בשבת חייב חטאת. וְהָא דְּתָנֵי – והברייתא ששנינו בה שהמתיר קשר של מנעל פָּטוּר אֲבָל הדבר אָסוּר, בִּדְרַבָּנָן – בקשר של 'רבנן', תלמידי חכמים, דְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא, וכל אדם יודע לקושרו, אֶלָּא שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא, כיון אינם מתירים מנעליהם בכל יום אלא חולצים ונועלים אותם כשהם קשורים, וּלְפִיכָךְ המתירו בשבת פָּטוּר, אֲבָל הדבר אָסוּר מדרבנן. וְהָא דְּתָנֵי – והברייתא ששנינו בה שהדבר מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה, היינו כגון בְּקשר מנעליהם דִבְנֵי העיר מְחוֹזָא, כְּגוֹן רְצוּעוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת מִגּוּפוֹ שֶׁל מִנְעָל, וְקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ עַל הָרֶגֶל וְעַל הַשּׁוֹק אַחַר שֶׁנּוֹעֲלִין אֶת הַמִּנְעָל, דְּקשר זה לָאו מַעֲשֵׂה אֻמָּן הוא, וְלֹא קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא הוּא, כיון שדרכם להתיר את הקשר בשעה שחולצים את הנעל, בכל יום ויום.

ממשיכה הגמרא ומתרצת, וְסַנְדָּל אַסַּנְדָּל לָא קַשְׁיָא – ואף הסתירה בין הברייתות לגבי דינו של המתיר קשר סנדל אינה קשה, וכך יש לבאר את הברייתות, הָא דְּתָנִי – הברייתא ששנינו בה שהמתיר קשר סנדל חַיָּב חַטַּאת, היינו בִּדְטַיְיעֵי דְּקָטְרֵי אוּשְׁכַּפֵי – בקשר של סנדלי סוחרים ישמעאלים שעושים הרצענים בעבורם, דְּהוּא נַמִי – שזהו גם כן קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא, כְּגוֹן הַאי נַמִי דְּקָרוּ לֵיהּ הַשְׁתָּא – כגון קשר זה שקוראים לו עתה 'תָּאסְמָה', דַּעֲבִיד לֵיהּ לְפִי מִדַּת אִיסְתְּוִירָא דְּכַרְעֵיהּ – שעושה את הסנדל והרצועה לפי מידת רגלו בדיוק, וְקָטַר לֵיהּ קִיטְרָא מְעַלְיָתָא – וקושרו בקשר מעולה, וְכיון שזהו מעשה אומן וקשר של קיימא, אִם הִתִּירָן בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וְהַאי דְּקָתָנִי – והברייתא ששנינו בה שפָּטוּר אֲבָל אָסוּר, מדובר בִּדְּחוּמְרָתָא דְקַטְרֵי אִינְהו – בקשר שקושר האדם עצמו, וְהֵיכִי דָמִי – וכיצד נעשה הדבר, דְּחוּמְרָתָא – שעושה האדם קשר קבוע כמין טבעת, מִיכַּנְפָן כֻּלְּהוּ רְצוּעוֹת – אוסף האדם את כל הרצועות היוצאות מהסנדל, וּמְעַיְילָן בְּחוּמְרְתָא – ומכניסן באותו קשר, באופן שאינן נמשכות בחזרה אלא מתהדקות בו, דְּכִי בָּעִי מֵעִיק – וכאשר רוצה הוא להדק את הסנדל על רגלו, הָדַר קָטַר מֵאַבְרָאֵי דְּחוּמְרָתָא – חוזר וקושר את הרצועות שוב מחוץ לאותו קשר, ועל ידי זה מתהדקות הרצועות יותר, וְכִי בָּעִי מַרְוָח – וכאשר הוא רוצה, מתיר את קשרי הרצועות, ומרפה את ההידוק מרגלו. ואותו קשר העשוי כטבעת אינו מעשה אומן, אך הוא עומד להתקיים, ולכן אף שפטורים על עשייתו, הרי הוא אסור מדרבנן [ואין הנידון בקשרי הרצועות העוברות באותו קשר, אלא בעשיית אותו קשר עצמו]. וְהַאי דְּקָתָנִי – והברייתא ששנינו בה שהתרת קשר הסנדל מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה, היינו בְּסַנְדָּל דְּנָפְקֵי בֵּיהּ בִּתְרֵי – שמשתמשים ויוצאים בו שני בני אדם, שמידת רגלם שונה זה מזה, דְּזִמְנִין דְּנָפֵיק בֵּיהּ הַאי – שלפעמים יוצא בו אדם זה, וּמַרְוָח לֵיהּ – ומרפה את הקשר לפי מידת רגלו, וְזִמְנִין דְּנָפִיק בֵּיהּ הַאי – ולפעמים יוצא בו האדם השני, וּמֵעִיק לֵיהּ – ומהדק את הקשר יותר, כפי מידת רגלו. וְהַאי – וקשר סנדל זה לָאו קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא הוּא, ואף אינו מעשה אומן, וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לקושרו ולהתירו בשבת.

אגב הנידון הקודם בדין קשירת מנעלים וסנדלים בשבת, מביא הרי"ף נידון דומה ממסכת עירובין (ק:) בענין הליכה במנעלים על גבי עשבים בשבת: אָמַר רַב אַמִּי בַּר אַבָּא, אָמַר רַב אָשִׁי אָסוּר לַהֲלוֹךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, מחשש שיתלוש עשבים בהילוכו, ומביא לכך אסמכתא מפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, ב) 'וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא', הרי שניתן לחטוא על ידי הליכה ברגלים בלבד, ללא פעולה נוספת, והיינו על ידי הליכה בשבת על גבי עשבים.

מקשה הגמרא סתירה בין ברייתות בנידון זה: תָּנִי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, אָסוּר לַהֲלוֹךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת. וְתַנְיָא אִידָךָ – ואילו בברייתא אחרת שנינו, שהדבר מֻתָּר. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא האומרת שההליכה אסורה, היינו בִּימוֹת הַחַמָּה, שיש זרע בעשבים, וכשהולך על גבן משיר אותם, וחייב משום תולש. וכָּאן – אך בברייתא האומרת שההליכה מותרת, היינו בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שאין זרע בשיבולים. אִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, הָא וְהָא – שתי הברייתות עוסקות בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְלֹא קַשְׁיָא – ואין קושיא וסתירה בין הברייתות, אלא הָא – הברייתא האוסרת עוסקת באופן דְּאִיכָּא שָׁדָאכֵי – שיש עשבים ארוכים בשדה, ועל ידי הליכתו שם, הם נתלשים. וְהָא – ואילו הברייתא המתירה, עוסקת באופן דְּלֵיכָּא שָׁדָאכֵי – שאין בשדה עשבים ארוכים, וממילא אין חשש תלישה. וְאִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן נוסף, הָא וְהָא דְּאִיכָּא שָׁדָאכֵי – שתי הברייתות עוסקות באופן שיש עשבים ארוכים, וְלֹא קַשְׁיָא – ואין קושיא וסתירה בין הברייתות, הָא – הברייתא המתירה עוסקת באופן דְּסָאִים מְסָאנֵי – שהאדם נעול בנעליים, ולכן אין חשש שיתלשו העשבים שהוא דורך עליהם, וְהָא – והברייתא האוסרת עוסקת באופן דְּלֹא סָאִים מְסָאנֵי – שאינו נעול בנעליים, עשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין. וְאִיבָּעִית אֵימָא, הָא וְהָא דְּסָאִים מְסָאנֵי – בשתי הברייתות מדובר באדם שנועל נעליים, וְלֹא קַּשְׁיָא, הָא – הברייתא האוסרת היינו באופן דְּאִית לֵיהּ עֲקוּסָא – שיש לנעל כמין עוקץ, העשוי ממסמר כפול, והעשבים נתפסים בו ונתלשים, וְהָא – ואילו הברייתא המתירה עוסקת בנעל דְּלֵית לֵיהּ [-שאין לה] עֲקוּסָא. מסיימת הגמרא שם, וְהַשְׁתָּא – ועתה שפסקנו כדברי רבי שמעון, שדבר שאינו מתכוין מותר, כֻּלְּהוּ שְׁרִיאָן – כל האופנים הללו מותרים, כיון שאין כוונתו לתלוש עשבים.