מסכת שבת, פרק טו, שיעור 168

גמרא

שנינו במשנה, מְקַפְּלִים אֶת הַכֵּלִים אפילו ארבעה וחמשה פעמים וְכו'. הגמרא מבארת באילו אופנים הותר קיפול הבגדים: דְבֵי רַבִּי יַנַּאי – בבית מדרשו של רבי ינאי אָמְרוּ, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לקפל בגדים בשבת, אֶלָּא בְּקיפול הנעשה על ידי אָדָם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם המקפלים יחד, לֹא, כיון שהם מיישרים את הבגד יותר, ונראה כתיקון. וּבְאָדָם אֶחָד נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף מה שהתרנו קיפול על ידי אדם אחד, אין זה אֶלָּא בִּבגדים חֲדָשִׁים, שאינם ממהרים להתקמט, ואין הקיפול מתקנם כל כך, אֲבָל בִּבגדים יְשָׁנִים, שהם מתקמטים והקיפול מיישרם ומתקנם, לֹא – הדבר אסור. וּבַחֲדָשִׁים נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף בחדשים, ועל ידי אדם אחד, לא התירו אֶלָּא בִּבגדים לְבָנִים, שאין קיפולן מתקנן ביותר, אֲבָל בִּבגדים צְבוּעִין, שקיפולם מתקנם ביותר, לֹא. וְלֹא אֲמָרָן דין זה, שמותר לאדם לקפל לבדו בגדי לבן חדשים, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין לוֹ בגדים לְהַחְלִיף באותה שבת, ונמצא שקיפולו הוא לצורך אותה שבת, אֲבָל אם יֵשׁ לוֹ בגדים לְהַחְלִיף, לֹא – אסור לקפל כלל.

מביאה הגמרא ברייתא באותו ענין: תָּאנָא – שנינו בברייתא, האנשים שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ מְקַפְּלִין אפילו כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶם בשבת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לְהַחְלִיף.

אגב כך שהזכירה הגמרא שיש אופנים שמותר לאדם לקפל בגדיו אם אין לו בגדים אחרים להחליף, מביאה הגמרא עתה סוגיא העוסקת בכך שראוי לאדם לייחד בגדים מיוחדים לשבת: אָמַר רַב הוּנָא, אם יֵשׁ לוֹ לאדם בגדים מיוחדים לְהַחְלִיף לכבוד שבת, יַחְלִיף, ולא ישאר בבגדי יום חול. ואם אֵין לוֹ בגדים מיוחדים לְהַחְלִיף, יְשַׁלְשֵׁל בִּבְגָדָיו כלפי מטה, שיהיו ארוכים ממידתו, לפי שדרך חשיבות וכבוד היא, כמנהג העשירים היושבים בביתם ונחים, ואינם צריכים להגביה בגדיהם ולקושרם כדרך בני אדם העובדים ומסלקים בגדיהם מהקרקע. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בספר ישעיה (נח, יג) לגבי כבוד השבת 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ודרשו חכמים מלשון 'וְכִבַּדְתּוֹ', שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל, והטעם שהבגדים נרמזים בלשון כבוד, כִּי הָא דְּרַבִּי [יוֹחָנָן] – כמו שרבי יוחנן קָרִי לְמָאנֵיהּ 'מְכַבְּדוּתִי' – היה קורא לבגדיו 'מְכַבְּדַי', לפי שהם מכבדים את הלובשם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן לְשִׁנּוּי בְּגָדִים מִן הַתּוֹרָה – היכן מצאנו בתורה שהחלפת הבגדים היא דרך כבוד לנהוג בה לפני הקדוש ברוך הוא, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי הסרת הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו, ד) 'וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים', הרי שהצריכתו התורה ללבוש בגדים פחותים לצורך הסרת הדשן, שהיא מלאכה פחותה, כדי שלא יימאסו הבגדים שבהם עובד הכהן את שאר העבודות, וְתָאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – ושנו ברייתא זו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, דרך משל על הלכה זו, בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם העבד קְדֵרָה לְרַבּוֹ, שהם פחותים, אַל יִמְזֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ, שזהו שימוש חשוב יותר, ולכן את הוצאת הדשן, המשולה לבישול הקדירה, עושה הכהן בבגדים פחותים.

הגמרא מביאה הלכה נוספת בענין חשיבות הבגדים: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא לשוק בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים – שתפורים בהם טלאים. מקשה הגמרא, וְהָא רַבִּי חִיָּא נָפִיק – יצא לשוק במנעלים מטולאים. אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב נַחְמָן, הגנאי הוא לצאת בִּטְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי, אבל בטלאי אחד אין גנאי, ורבי חייא יצא במנעל שיש בו טלאי אחד. מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודבר זה, שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת במנעל שיש בו טלאי על גבי טלאי, היינו רק בְּעִילָּאֵי – בטלאים הנמצאים בחלק העליון של הנעל, הנראה לעין, אֲבָל בְּגִילְדָאִי – בחלק התחתון של הנעל, שאינו נראה, לֵית לָן בָּהּ – אין בזה כל חשש. וּבְעִילָאֵי נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף בטלאים הנמצאים בחלק העליון, לא אמרנו שיש גנאי לצאת בהם, אֶלָּא כשיוצא בהם בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים לֹא, כיון שהטיט מכסהו ואינו ניכר. וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב [-לכלוך של שומן וכדומה] עַל בִּגְדוֹ, חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, לו) 'כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת', ויש לדרוש את הפסוק כך, אַל תִּקְרֵי 'מְשַׂנְּאַי', אֶלָּא 'מַשְׂנִיאַי', הגורמים שבני אדם ישנאו את התורה, ועל תלמיד חכם שלבושו מלוכלך בדברי שומן הגורמים לאנשים לשנוא ולהתרחק מהתורה, נאמר סיום הפסוק, 'אהבו מות'. רָבִינָא אָמַר, 'רְבִד' אִיתְמָר – יש לגרוס בדברי רבי יוחנן שנמצא 'רְבִד' על בגדו, והיינו דם יבש.

ומבארת הגמרא, וְלָא פְּלִיגִי – ואין מחלוקת בין הגירסאות, אלא הָא – האיסור שימצא שומן היינו בִּלְבוּשָׁא – בלבוש התחתון, שבו צריך להקפיד שלא יהא לכלוך שומן, אך אינו צריך להקפיד שלא יהא שם דם יבש, כיון שהרואים זאת יסברו שלא היה לו בגד אחר, וזהו דם של פרעוש וכדומה, הָא – ואילו האיסור שייראה על בגדו אפילו כתם דם יבש, היינו בִּגְּלִימָא – בבגדו העליון, וכמו שיבואר. פֵּרוּשׁ 'רְבָב' כְּגוֹן קִירָא – שעוה וְזִיפְתָּא – וזפת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שהם דברים שיש בהם שומן או שמן וכדומה, וּפֵרוּשׁ 'רְבִד' הוא דָּם יָבֵשׁ. וְטַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר שיש להקפיד על גלימתו שלא יהא בה אפילו לכלוך של דם יבש, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּדַם נִדָּה, וְיָבֹא לִידֵי חֲשָׁד.