מסכת שבת, פרק יח, שיעור 196

אָמַר מַר בברייתא, 'אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר, חֲבֶרְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והלא דין פשוט הוא, שמותר להדליק נר לצורך יולדת, ומה חידשה בכך הברייתא. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרכה הברייתא להשמיע דין זה, אֶלָּא כדי לחדש שאֲפִילּוּ בְּסוּמָא – יולדת עיוורת, שאינה רואה כלל את אור הנר, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא – מאחר ואינה רואה כלל את האור, אָסוּר להדליקו עבורה, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיעה לנו הברייתא שהדבר מותר, דְּיַתּוֹבֵי מִיַּתְבָא דַּעְתָּא – כיון שעל ידי זה מתיישבת דעתה, מֵימַר אָמְרָה – אומרת היא בליבה, אִי אִיכָּא מִידִי חַזְיָין חֲבֵרְתָאִי וְעַבְדִין לִי – אם יהיה איזה דבר הצריך טיפול, יראו חברותיי ויעשו זאת עבורי. וכיון שיש בכך משום ישוב דעת עבורה, הדבר מותר. והטעם שהקילו ביולדת כל כך, כיון שאם היא תחשוש שאין עושים עבורה הכל, הרי שהפחד עצמו עשוי לסכן אותה. [והטעם שאין משקרים לומר שהדליקו לה נר, כיון שיכולה היא לבדוק אותן אם הן רואות אותה, וכשתבין שלא הדליקו נר, עשויה להסתכן (מגן אברהם)].

עוד שנינו בברייתא, 'אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן, חֲבֶרְתָּהּ מְבִיאָה לָהּ שֶׁמֶן בַּיָּד. וְאִם אֵין סִפֵּק בַּיָּד, מְבִיאָה לָהּ בִּשְׂעָרָהּ', והיינו כדי שיהא זה דרך שינוי. תמהה הגמרא, מה התועלת בכך שתביא את השמן בשערותיה, ותינצל מאיסור טלטול ברשות הרבים, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם סְחִיטָה – והרי מחמת כן תצטרך לעבור על איסור סחיטה, ואם כן מה העדיפות של הבאת השמן בשערות מאשר הבאתו בכלי. מתרצת הגמרא, רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם כלל זה, אֵין סְחִיטָה בְּשֵׂעָר, לפי שהשיער הוא קשה ואינו סופג לתוכו את השמן, אלא השמן נשמר בין השערות, והוצאתו משם אינה נחשבת 'סחיטה', ואינה אסורה בשבת. וְרַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילּוּ תֵימָא – אף אם תרצה לומר שיֵשׁ סְחִיטָה בְּשֵׂעָר, כוונת הברייתא שמְבִיאָה לָהּ את השמן בִּכְלִי, ואת הכלי עצמו מוציאה דֶּרֶךְ שְׂעָרָהּ – כשהוא כרוך בשערותיה, וזו הוצאה דרך שינוי שאין בה איסור תורה, והטעם לכך, דְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוּיֵי מְשַׁנִּינָן – שכל מה שאפשר לעשות באופן שונה מהדרך הרגילה, עושים כן, כדי למעט באיסורים.

הגמרא מביאה כללים שונים בדיני חילול שבת עבור יולדת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חַיָּה – יולדת, כָּל זְמַן שֶׁהַקֶּבֶר [-בית הרחם] פָּתוּחַ מחמת הלידה, בֵּין שֶׁאָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי וּבֵין שֶׁאָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, כיון שמסוכנת היא, ופיקוח נפש יש בדבר. נִסְתַּם הַקֶּבֶר – לאחר שנסגר בית הרחם, אחר הלידה, אם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, ואם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.

מביאה הגמרא לשון אחרת בענין זה: רַב אַשִׁי מַתְנִי הָכֵי – שונה את דברי שמואל כפי שהובאו לעיל. ואילו מַר זוּטְרָא מַתְנִי (הָכֵי) – שונה כך מימרא זו, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חַיָּה – יולדת, כָּל זְמַן שֶׁהַקֶּבֶר פָּתוּחַ, בֵּין אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי וּבֵין אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת [ובדין זה אין חילוק בין הלשון הקודמת ללשון זו]. נִסְתַּם הַקֶּבֶר, אם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. לֹא אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, אף שלא אמרה 'צריכה אני', מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, ולא כפי ששנינו בלשון הראשונה, שרק אם אמרה בפירוש 'צריכה אני' מחללים עליה את השבת.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרֵימָר, נמצא איפוא שמַר זוּטְרָא מַתְנִי לְקוּלָּא – שונה דין זה לקולא, שאף שלא אמרה צריכה אני מותר לחלל עליה את השבת, כל זמן שלא אמרה 'איני צריכה', וְרַב אַשִׁי מַתְנִי לְחוּמְרָא, שאסור לחלל את השבת לאחר סגירת בית הרחם, עד שתאמר בפירוש צריכה אני. הִלְכְתָא כְּמַאן – כדעת מי נפסקה ההלכה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו מרימר, הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּמַר זוּטְרָא, כיון דְסָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

מבררת הגמרא, מֵאֵימָתַי פְּתִיחַת הַקֶּבֶר – מה הוא הסימן לפתיחת בית הרחם, שמאותו הזמן מותר לחלל עליה את השבת. מביאה בזה הגמרא כמה סימנים, אָמַר אַבַּיֵּי, מִשָּׁעָה שֶׁתֵּשֵׁב היולדת עַל הַמַּשְׁבֵּר – כסא מיוחד שיושבת עליו בעת הלידה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, מִשָּׁעָה שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד. וְאָמְרֵי לַהּ – ויש אומרים, מִשָּׁעָה שֶׁחֲבְרוֹתֶיהָ של היולדת נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ בַּאֲגַפֶּיהָ – בזרועותיה.

וְדַיְיקֵי רַבְּוָותָא וְאָמְרֵי – ודייקו רבותינו בדבר ואמרו, מִכך דְּלֹּא אָמַר רַב הוּנָא 'עַד שֶׁיְּהֵא הַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד' שְׁמַע מִינָהּ קוֹדֶם שֶׁתֵּשֵׁב עַל הַמַּשְׁבֵּר קָאָמַר – מוכח שזמן שתיתת הדם הוא קודם הישיבה על המשבר, ונמצא שהוא מיקל בדבר, וּכְאַבַּיֵּי עָבְדִינַן – ואנו נוהגים כשיטת אביי, המחמיר יותר, וְלכן לֹא מְחַלְלִין עָלֶיהָ שַּׁבָּתָא – אין מחללים עליה את השבת עַד שיתקיימו שני הדברים, שֶׁיְּהֵא הַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, וְתֵשֵׁב עַל הַמַּשְׁבֵּר [אמנם הראשונים תמהו על הרי"ף שלא היקל בספק פיקוח נפש, והרמב"ם אכן פסק להקל, שיש לחלל עליה את השבת משעה שהדם שותת].