מסכת שבת, פרק כ, שיעור 215

עתה מביאה הגמרא דינים שונים בענין מוקצה: אָמַר רַב חִסְדָּא, הַאי כְּתּוּנְתָּא – אותה כתונת, התלויה על קנה ליבוש, מְשַׁלְפָא לְדִידַהּ מַקְנְיָא – לשלוף אותה מהקנה בשבת, שָׁרִי – מותר, קַנְיָא מִינֵּיהּ – אבל להוציא את הקנה ממנה, אֲסִירָא – אסור, דְּקַנְיָא לַאו מָנָא הִיא – כיון שקנה זה אינו 'כלי', אלא עץ העומד להסקה, ואסור הוא בטלטול.

אָמַר רָבָא, אִי – אם אותו קנה 'כְּלִי קִיוָאֵי' הוּא, מֻתָּר לשולפו בשבת {ושרי}, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'כְּלִי קִיוָאֵי', כְּלִי של אוֹרֵג, שאינו מוקצה. אָמַר רַב חִסְדָּא, הַאי הוּצָא דְּיַרְקָא – אותה רצועה של עשב, שאוגדים בה ירקות הראויים לאכילה, אִי חַזְיָא – אם אותה רצועה ראויה לְמַאֲכָל בְּהֵמָה, שָׁרִי לְטַלְטוּלָהּ – מותר לטלטלה בשבת, כדין כל מאכל בהמה, שאינו מוקצה. וְאִי לֹא – אך אם אינה ראויה למאכל בהמה, אָסִיר – אסור לטלטלה.

אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, הַאי תַּלְיָא דְּבִשְׂרָא – אותו קנה שתולים בו בשר לייבוש, שָׁרִי לְטַלְטוּלֵהּ – מותר לטלטלו בשבת. אֲבָל דְּכַוְורֵי – קנה שתולים בו דג לייבוש, אַסִּיר – אסור בטלטול, דְּכֵיוָן דְּסָנִי רֵיחֵיהּ – שכיון שריחו רע, אַסוּחֵי אַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ – מסיח האדם את דעתו מלהשתמש בו, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי הוא מוּקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס, וּמִשּׁוּם הָכִי – ומחמת כן אָסוּר לְטַלְטוּלֵהּ. ומבאר הרי"ף, רַב לְטַעֲמֵיהּ – רב אמר כן לפי שיטתו, דִּסְבִירָא לֵיהּ – שהוא סובר כְּרַבִּי יְהוּדָה, האוסר לטלטל מוקצה זה, אֲבָל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מוּקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס לֵית לֵיהּ – אינו סובר שיש איסור בטלטול מוקצה מחמת מיאוס, וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – והלכה כמותו, שאין איסור בטלטולו, ולכן אף קנה שתולים בו דג, מותר לטלטלו בשבת.

מימרא נוספת בענין אחר: אָמַר רַב חִסְדָּא, בַּר בֵּי רַב – בן ישיבה, לֹא לְשַׁדֵּר מָאנֵיה לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ לַאֲחוּורֵי לֵיהּ – לא ישלח את בגדיו לפונדקית שלו לכביסה, מִשּׁוּם דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא – כיון שאין זו דרך ארץ [שמא תראה בו קרי, ויתגנה בעיניה].

משנה

גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם – שור שמפטמים אותו לאכילה, רוצים שלא יקוץ במאכלו, ולכן גורפים את העפר שבאבוס שלו לפני שנותנין בו את מאכלו, ומותר לעשות כן אף בשבת, וּמְסַלְּקִין את התבן מלפניו לַצְּדָדִין, מִפְּנֵי הָרְעִי – שלא יתלכלך ברעי ויימאס, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, ובגמרא יתבאר במה הם חולקים.

וְנוֹטְלִין מאכל מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת, ובגמרא יבואר באילו אופנים מותר הדבר.

גמרא

הגמרא מבארת את מחלוקת רבי דוסא וחכמים שהובאה במשנתנו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, רַבָּנָן – חכמים שבמשנתנו, החולקים על רבי דוסא, אֲרֵישָׁא פְּלִיגֵי אוֹ אַסֵיפָא פְּלִיגֵי – האם הם חולקים על הדין הראשון של רבי דוסא, וסוברים שאסור לגרוף את העפר שבאבוס מלפני שור מפוטם, או שחולקים הם על הדין השני, וסוברים שאסור לסלק את התבן לצדדים. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא, דְּתַנְיָא בברייתא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין עפר ובין תבן לֹא יְסַּלְקֶנוּ לַצְּדָדִין, שְׁמַע מִינָהּ אַתַּרְוַיְיהוּ פְּלִיגֵי – ויש ללמוד מברייתא זו שחכמים חולקים על שני הדינים של רבי דוסא.

אָמַר רַב חִסְדָּא, מַחְלֹקֶת זו של רבי דוסא וחכמים, היא בְּאֵבוּס שֶׁל כְּלִי, אֲבָל בְּאֵבוּס שֶׁל קַרְקַע, אָסוּר לגרוף לְדִבְרֵי הַכֹּל, מחשש שיבא האדם להשוות גומות.

שנינו במשנה, וְנוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה זו ונותנים לפני בהמה זו בשבת וְכוּ'.

הגמרא מביאה שתי ברייתות בענין זה, ומקשה סתירה ביניהן: תָּאנִי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו להיפך, נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, אִידִי וְאִידִי – זו וזו, כלומר שתי הברייתות התכוונו לדין אחד, מִקַמֵּי תוֹרָא לְקַמֵּי חַמְרָא לֹא שָׁקְלִינָן – אסור ליטול מאכל מלפני שור וליתנו לפני חמור, כיון שאינו אוכלו, מִקַמֵּי חַמְרָא לְקַמֵּי תוֹרָא שַׁקְלִינָן – אבל מותר ליטול מאכל מלפני חמור וליתנו לפני שור, כיון שיאכלנו. וְכך הוא ביאור לשון הברייתות, הַאי דְּקָתָנִי – מה ששנינו בברייתא הראשונה נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה, היינו בְּחַמְרָא – בחמור, והטעם שהוא מכונה כ'בהמה שפיה יפה', כיון דְּלֵית לֵיהּ רִירָא – שאין רוקו מתערב במאכל, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע, היינו בְּפָרָה, דְּאִית לָהּ רִירֵי – שרוקה מתערב במאכל, וממאיסו, ולכן אסור ליטול מלפני פרה ולתת לפני חמור, שהוא מואס במאכלה. וְהַאי דְּקָתָנִי – ומה ששנינו בברייתא השניה נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע, היינו בַּחֲמוֹר, והטעם שהוא מכונה כאן 'בהמה שפיה רע', דְּלֹא דַּיֵּיק וְאָכִיל – כיון שאינו מדקדק במאכלו, ואוכל אפילו קוצים וברקנים, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה היינו בְּפָרָה, דְּדַיְיקָא וְאָכְלָה – שמדקדקת במאכלה. נמצא שלענין הדין אין כל חילוק בין הברייתות.