מסכת שבת, פרק כב, שיעור 230

משנה

סָכִין את הגוף בשמן בשבת, וּמְמַשְׁמְשִׁין ביד על הגוף להנאה, אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין – אין משפשפים את הגוף בכח [עיסוי], וְלֹא מִתְגָּרְדִין במגרדת מיוחדת, כיון שדברים אלו נראים כעובדין דחול.

אֵין יוֹרְדִין לְנהר מסוים ששמו פִילוּמָא, ובגמרא יבואר טעם הדבר. וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוִיזִין – אין גורמים להקאה בְּשַׁבָּת. וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת עצמותיו ושדרתו של הַקָּטָן לאחר לידתו, וְאֵין מַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר – עצם שנשברה וזזה ממקומה, אין מחזירים אותה למקומה. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ – שיצא פרק העצם ממקומו, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן – לא ישפשפם בכח במים צוננים, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְּדַרְכּוֹ, שאין ניכר שעושה כן לשם רפואה, וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. מבררת הגמרא, וְהֵיכֵי עֲבִיד – כיצד יסוך וימשמש, באופן שיהיה בכך שינוי מדרך עשייתם בחול. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, סָךְ תחילה בשמן, וְאַחַר כָּךְ מְמַשְׁמֵשׁ, וזהו שינוי מדרך ימות החול, שתחילה ממשמש ואחר כך סך. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, סָךְ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבַת אַחַת, וזהו שינוי מימות החול, שעושים זאת בזה אחר זה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכָתָא – וההלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן.

הרי"ף מביא עתה ברייתא דומה ממסכת סנהדרין, בה מובאים גם דינים נוספים בענינים אחרים: גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק חֵלֶק (קא.), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם של חולה בַּשַּׁבָּת, וְלוֹחֲשִׁין לְחִישַׁת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, שעל ידי לחשים אלו אין הנחשים והעקרבים מזיקים, וּמַעֲבִירִין כְּלִי של ברזל עַל גַּבֵּי הָעַיִן בְּשַׁבָּת, להסיר את הנפיחות. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שמותר להעביר כלי ברזל על העין, בִּכְלִי הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת – שמותר לטלטלו בשבת, כגון מפתח, סכין או טבעת, אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת, ומוקצה הוא, אָסוּר להשתמש בו לצורך כך.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין שׁוֹאֲלִין דָּבָר מִן הַשֵּׁד בְּשַׁבָּת, כלומר, דרכם היתה שכאשר איבדו דבר מה היו שואלים את השד, ודבר זה אסור בשבת משום שנאמר בישעיה (נח יג) 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וגו' מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ', ודרשו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חולין בשבת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל אָסוּר לשאול דבר מן השד. אָמַר רַב הוּנָא, [אֵין] הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְאַף רַבִּי יוֹסֵי לֹא אָמַר שהדבר אסור מצד ההלכה, אֶלָּא {בשעת} [מִפְּנֵי] הַסַּכָּנָה, שלפעמים אין השד רוצה להשיב לו, והוא כועס עליו ועשוי להורגו.

שנינו במשנה, אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין. אָמַר רַבִּי חִיָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָסוּר לַעֲמֹד בְּקַרְקָעִיתָהּ שֶׁל דְּיוּמְסִית, וזהו נהר שמימיו מלוחים, מִפְּנֵי שֶׁקרקעית זו מִּתְעַמֶּלֶת – מחממת את הרגלים וּמְרַפֵּאת, ויש בכך משום איסור רפואה בשבת.

עוד שנינו במשנה, וְלֹא מִתְגָּרְדִין. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין גּוֹרְרִין בְּמִגְרָרוֹת – אין מגרדים את הגוף במגרדות בְּשַׁבָּת, כיון שזו דרך הנהגה של יום חול (חדושי הר"ן). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, גּוֹרֵר את הלכלוך כְּדַרְכּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, כיון שעושה כן כדי להעביר את הלכלוך. פוסק הרי"ף: וְהִלְכָתָא כַּוָּותֵיהּ – והלכה כדבריו של רבי שמעון.

עוד שנינו במשנה, אֵין יוֹרְדִין לְפִילוּמָא. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם האיסור לירד לאותו נהר. ומבארת, מִשּׁוּם נְקָא – מחמת הטיט של אותו הנהר. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, אותה 'פילומא' היא בִּקְעָה, וְיֵשׁ שָׁם מַיִם, וְתַחְתָּיו יש טִיט כְּמוֹ דֶּבֶק, וְאִם יֵרֵד אָדָם שָׁם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְבַּע בְּאוֹתוֹ הַטִּיט וְיִדְבַּק שָׁם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת עַד שֶׁמִּתְקַבְּצִין בְּנֵי אָדָם וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם, ויש בזה טירחא יתירה, האסורה בשבת (חדושי הר"ן). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר ביאור אחר במה שאמרה הגמרא שהאיסור הוא 'משום נקא', והיינו שהָרוֹחֵץ בְּאוֹתָהּ בִּקְעָה מִצְטַנֵּן, וְאוֹתָן הַמַּיִם מְשַׁלְשְׁלִין אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם, והרי רחיצה זו היא דרך רפואה, האסורה בשבת.

שנינו במשנה, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוִיזִין בְּשַׁבָּת. כלומר, אסור לגרום להקאה בשבת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא בְּסַם – על ידי שתיית משקה הגורם להקאה, כיון שדבר זה דומה לרפואה, שגזרו בה חכמים משום חשש שחיקת סממנים. אֲבָל בַּיָּד, להכניסה לגרונו עד שיקיא, מֻתָּר.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אַף בְּחֹל אָסוּר לאדם לגרום הקאה, מִפְּנֵי הֶפְסֵד אֳכָלִין – כיון שמפסיד בכך את המאכלים שאכל. אומר הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר, דְּהַנֵי מִילֵי – שדין זה, שאסור לגרום הקאה בחול, הוא דווקא הֵיכָא דְּלֵיכָּא צַעַר – באופן שאין לאדם צער, אֲבָל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ צַעַר – אבל באופן שיש לו צער מהמאכלים שבמעיו, וּכְשֶׁמֵקִיא את אותם אֳכָלִין שֶׁבְּבִטְנוֹ מִתְרַפֵּא, מֻתָּר לגרום הקאה ביום חול וכן בשבת ביד, ואין בכך משום חשש של הפסד המאכלים שאכל. וְכֵן אָמַר בַּעַל הֲלָכוֹת מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב צֶמַח בַּר פַּלְטוֹי גָּאוֹן זַ"ל.

שנינו במשנה, אֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, לִפּוּפֵי יְנוּקָא בְּשַׁבְּתָא – לעטוף בחוזקה את התינוק בשבת, כדי ליישב את אבריו, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר. תמהה הגמרא, וְהָאֲנַן תְּנָן – והרי שנינו במשנה שאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, במשנתנו, שאסרו לעצב את הקטן, היינו בְּחָמְרֵי שִׁדְרָה – בחוליות של עמוד השדרה שרוצים ליישרם, דְּמֵיחְזֵי כְּבוֹנֶה – שטעם האיסור הוא לפי שנראה כבונה, ואילו בברייתא מדובר בליפוף הנעשה כדי ליישב את אבריו, שלא יתעקמו [וכל זה בקטן שעבר זמן מלידתו, אבל ביום הלידה מותר לעשות כל מה שיש בו צורך לתינוק, ואף לתקן את אבריו, כמו שהתבאר לעיל בפרק שמונה עשר (ר"ן)].

עוד שנינו במשנה, וְאֵין מַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכוּ'. אָמַר רַב חַנָּא בַּגְדָתָּאָה – מהעיר בגדד שבבבל, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה היא שמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר בְּשַׁבָּת, לפי ששמואל גורס במשנתנו 'מחזירין את השבר', והיינו כיון שיש בכך משום סכנת אבר (ריטב"א). פוסק הרי"ף: וְכֵן הַלָכָה, שמותר להחזיר את השבר בשבת.

סְלִיקָא לְהוּ חָבִית