משנה ד: פַּנָּס שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל שֶׁמֶן, טָמֵא. וְשֶׁאֵין בּוֹ, טָהוֹר. מְגוּפַת הַיּוֹצְרִין שֶׁהוּא פוֹתֵחַ בָּהּ, טְהוֹרָה. וְשֶׁהוּא גוֹמֵר בָּהּ, טְמֵאָה. מַשְׁפֵּךְ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טָהוֹר. וְשֶׁל רוֹכְלִין, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל מִדָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ:
משנה ד: פַּנָּס – כלי חרס שיש בו נקבים, שמדליקים בתוכו אש, והאור יוצא דרך הנקבים ומאיר את הדרך, אך אין הרוח שולטת בו לכבותו, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל לשֶׁמֶן, טָמֵא – הרי הוא מקבל טומאה. וְשֶׁאֵין בּוֹ בית קיבול לשמן, אלא מניחים עליו נר דולק, טָהוֹר, שהרי הנר מונח עליו בלא שיהא לכלי בית קיבול.
דרך יוצרי כלי חרס להכינם על גבי 'אָבְנָיִם' המיוחדות לכך, ובתחילה מניח את החומר על גבי כלי שאין לו שוליים ובית קיבול, ומתחיל ליצור בו את הכלי שהוא רוצה להכין, ובסיום הכנת הכלי הוא מניחו על גבי כלי אחר שיש לו שוליים ובית קיבול, ולכן, מְגוּפַת הַיּוֹצְרִין – אותן 'אבנים' שֶׁהוּא (-היוצר) פוֹתֵחַ בָּהּ את מלאכת הכנת הכלי, טְהוֹרָה, כיון שאין לה בית קיבול. וְאילו המגופה שֶׁהוּא גוֹמֵר בָּהּ את הכנת הכלי, טְמֵאָה – מקבלת טומאה, כיון שיש לה בית קיבול.
מַשְׁפֵּךְ (-כלי המיועד ליציקת יין או שמן מכלי אחד לכלי אחר שפתחו צר), אם הוא שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טָהוֹר – אינו מקבל טומאה, שהרי הוא פתוח גם מלמעלה וגם מלמטה ונמצא שאין לו בית קיבול, וְאילו משפך שֶׁל רוֹכְלִין, המוכרים יין או שמן, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל מִדָּה, כלומר, יש במשפך של רוכלים סימנים מסוימים למידות שונות, והרוכל מניח אצבעו בתחתית המשפך וממלא אותו עד המידה המסוימת שרוצה הקונה, ואחר כך מוציא את אצבעו ושופך הכל לכלי של הקונה, ונמצא שהמשפך משמש ככלי קיבול למדידת השמן או היין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, משפך של רוכלין טמא אפילו כשאין בו מידות ואינו משמש למדידה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא – הרוכל, מַטֵּהוּ למשפך עַל צִדּוֹ, כדי שיקבל מעט מהשמן או מהיין, וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ – נותן ללוקח להריח בו לפני שקונה, ונמצא שהוא משמש ככלי המיועד לקבלה.
