מסכת שבת, פרק כג, שיעור 234

כפי שהתבאר לעיל, אסור לעסוק בדברי חול בשבת. הגמרא מבארת עתה שמותר לדבר בשבת בחפצי מצוה, אף שהם כרוכים במלאכות האסורות בשבת: מוסיפה הגמרא, וַהֲנֵי מִילֵי דְּבַר הָרְשׁוּת הוּא דְּאָסוּר – ורק דיבור בענין מלאכת חול שהוא רשות ביד האדם לעשותו אסור לדבר עליו בשבת, אֲבָל דִּבּוּר דְּמִצְוָה, אף שהוא בענין דברים האסורים בעשיה בשבת, מֻתָּר, דְּאָמַר קְרָא 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ללמד שרק חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִין בדיבור, אבל חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין.

רַב חִסְדָא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרֵי תַרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה, כגון בניית בית הכנסת או בית המדרש (ריבב"ן), מֻתָּר לְחַשְׁבָן בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, פּוֹסְקִין צְדָקָה לָעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת, כיון שיש מצוה בדבר. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת – מותר לדבר בשבת דברים בעניני בני אדם, שיש בהם חשש סכנה (רש"י) [אך יש אומרים שאין הכוונה ל'פיקוח נפש' ממש, של הצלת נפש ממיתה, כיון שזה מותר אף במעשה של חילול שבת, ולא רק בדיבור, אלא הכוונה לפיקוח על צרכי נפש של בני אדם (תוספות רי"ד)]. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הוֹלְכִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, להתאסף שם כדי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, הוֹלְכִין לְטַרְטִיאוֹת וּלְקִרְקָסֵיאוֹת שבמקומות אלו היו מתכנסים השלטונות לדון בעניני המקום, כדי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים [-יהודים] בְּשַׁבָּת.

וְתָאנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה – וכך שנו בברייתא שנשנתה בבית מדרשו של מנשה, מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינֹקֶת לֵאָרֵס בשבת [ואף שנראה הדבר כדרך יום חול (ר"ן)], וּמדברים בשבת עַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, כיון שיש בכך מצוה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל 'מַה לָּךְ', וכגון שאומר שהרוצה לבנות בנין כזה וכזה, צריך להוציא עליו כך וכך, ואינו חושב כלל לבנות בנין כזה, והשומע אומר לו 'מה לך ולחשבון זה', וְכן חשבון של שֶׁל 'מַה בְּכָךְ', שאין ממנו כל נפקא מינה עתה, כגון שמחשב כמה עלה לו דבר מסוים שעשה בעבר, מֻתָּר לְחַשְׁבָן בְּשַׁבָּת, כיון שאין אלו דברים הנוגעים לאדם זה, ואין בהם משום דיבור בחפצי חול של האדם.

תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, חֶשְׁבּוֹנוֹת דברים שֶׁכבר עָבְרוּ, וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת, אָסוּר לְחַשְׁבָן בְּשַׁבָּת [ולהלן יבואר מדוע אסור לחשב חשבונות שעברו]. וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל 'מַה לָּךְ' וְשֶׁל 'מַה בְּכָךְ', מֻתָּר לחשבן בְּשַׁבָּת. הרי מבואר בסיפא של הברייתא כדברי שמואל, שמותר לחשב חשבונות של 'מה לך' ו'מה בכך'.

עתה מבררת הגמרא את הרישא של הברייתא, ומקשה על כך מברייתא אחרת: וּרְמִינְהוּ – וקשה על כך ממה ששנינו בברייתא, מְחַשְּׁבִין בשבת חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִים, וְאֵין מְחַשְּׁבִים חֶשְׁבּוֹנוֹת הַצְּרִיכִים. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ פּוֹעֲלִים הִשְׂכַּרְתִּי, וְכָךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי עַל דִּירָה זוֹ, שהם דברים שכבר עברו, ואין בהם צורך עתה. אֲבָל לֹא יֹאמַר כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי וְכָךְ וְכָךְ אֲנִי עָתִיד לְהוֹצִיא, כיון שהם דברים הנוגעים לו עתה. והיינו שלא כאמור בברייתא הקודמת, שאסור לחשב חשבונות שכבר עברו.

משיבה הגמרא בדרך שאלה: וּלְטַעֲמֵיךְ – ולדבריך, שאתה סבור שכוונת הברייתא הראשונה לאסור לחשב חשבונות על דברים שכבר עברו ואינם נוגעים לו עתה, תִּקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפָה – יש לך לתמוה על הברייתא עצמה מיניה וביה [אף ללא הסתירה מהברייתא האחרת], שהרי ברישא אסרה הברייתא לחשב חשבונות שעברו, ובסיפא התירה לחשב חשבונות של 'מה בכך', והיינו חשבונות של דברים שכבר עברו. אֶלָּא לֹא קַשְׁיָא – אלא ודאי אין זו סתירה, וכך יש ליישב, הָא – דין זה של הרישא, האוסר לחשב חשבונות שעברו, היינו באופן דְּאִיכָּא אַגְרַא דְּאַגִּירֵי גַּבֵּיהּ – שיש עדיין לפועלים שכר בידו, וְהָא – ואילו האופן של הסיפא, שבו התירה הברייתא לחשב חשבונות אלו, היינו באופן דְּלֵיכָּא אַגְרַא דְּאַגִּירֵי גַּבֵּיהּ – שכבר שילם לפועלים את שכרם, ונמצא שאין לו כל נפקא מינה מחשבונות אלו. ומבאר הרי"ף, אִי אִיכָּא אַגְרַא דְּאַגִּירֵי גַּבֵּיהּ – אם עדיין לא שילם לפועלים ושכרן בידו, אֲפִלּוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ נַמִּי – גם כן אָסוּר לְחַשְׁבָן, דְּהָא קָא בָּעֵי לְמֵידַע כַּמָּה בָּעֵי לְמֵיתַב לְהוּ – כיון שעדיין צריך הוא לדעת כמה לשלם לפועלים שעבדו אצלו, וְהַוָה לְהוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִים, וְאָסוּר לחשבן בשבת. וְאִי לֵיכָּא אַגְרַא דְּאַגִּירֵי גַּבֵּיהּ – ואילו באופן שאין שכרן בידו, הֲווּ לְהוּ – הרי אלו הם חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין, וְשָׁרֵי – ומותר לחשבן בשבת. ואף את הסתירה בין הברייתות יש ליישב כך, שהרישא של הברייתא הראשונה אוסרת חשבונות שעברו באופן שעדיין שכרן של הפועלים בידו, והברייתא השניה, המתירה חשבונות אלו, היינו באופן שכבר שלם להם את שכרם.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה של חשבונות חול בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנִּפְרְצָה לוֹ פִּרְצָה בְּתוֹךְ (ביתו) [שָׂדֵהוּ], וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ בְּשַׁבָּת – וכשעבר שם חשב לגודרה, וְנִזְכַּר שֶׁיום זה הוּא שַׁבָּת, וְקנס את עצמו ולֹא גְּדָרָהּ לעולם, אף לאחר אותה שבת, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלָה בּוֹ צְלָף – וצמח באותו מקום עץ ששמו 'צלף', ומלבד זה שגדר העץ את הפירצה, וְמִמֶּנּוּ – מהפירות שצמחו עליו הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת בְּנֵי בֵּיתוֹ.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מֻתָּר לאדם לוֹמַר בשבת 'לִכְרָךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר', ואף שכרך זה נמצא מחוץ לתחום שבת, כיון שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם בּוּרְגָנִין – אם היו ביקתות קטנות כל שבעים אמה, בין העיר שהוא נמצא בה לבין אותה עיר שהוא רוצה ללכת אליה, הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, ואף שעתה אין בורגנין ואסור לילך אליה, מכל מקום אין בדבריו משום אמירת דבר איסור, כיון שההליכה מצד עצמה אינה בהכרח כרוכה באיסור [ואין זה דומה לאומר שיבנה או יעשה פעולה אחרת, שזהו מעשה האסור בשבת מצד עצמו בכל אופן].