מסכת שבת, פרק כד, שיעור 241

משנה

מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה – חבילות קש של שיבולים, האגודים יחד, מותר להתירם בשבת כדי שתוכל הבהמה לאכול מהם, כיון שלולא זאת אינה יכולה לאכול מהם, וּמְפַסְפְּסִין מותר לפזר ולשטוח אֶת הַכִּיפִין – ענפים רכים של ארז, לפני הבהמה, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין, ובגמרא יבואר מה הם 'זירין', ומה דינם.

דין נוסף: אֵין מְרַסְּקִין בשבת אֶת הַשַּׁחַת – תבואה שעדיין לא צמחו גרעיניה, ואין בה אלא עשב העומד למאכל בהמה, וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְהֵמָה, בֵּין בהמה דַּקָּה ובֵין בהמה גַּסָּה, כיון שהיא יכולה לאוכלם ללא ריסוק, ולא
התירו טירחא יתירה שלא לצורך, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה, כיון ששיניה דקות וקשה לה לאוכלם ללא ריסוק.

גמרא

שנינו במשנה, מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין. הגמרא מבארת עתה מה הם 'כיפין' ו'זירין' האמורים במשנה: אָמַר רַב יְהוּדָה, הֵן הֵן 'פְּקִיעִין' הֵן הֵן 'זִירִין', כלומר, פקיעי עמיר האמורים ברישא של משנתנו, שמותר להתירם לפני הבהמה, הם ה'זירין' האמורים בסיפא, שאותם אסור לפזר לפני הבהמה. ומבארת הגמרא את דברי רב יהודה, קָסָבַר, 'פְּקִיעִין' תְּרֵי – פקיעי עמיר היינו חבילות קש הקשורות בשתי מקומות, 'זִירִין' תְּלָתָא – זירין האמורים במשנה הם חבילות קש הקשורות בשלש מקומות, ו'כִּפִין' דְּאַרְזֵי – הם ענפים של ארז, וְהָכִי קָאֲמַר – וכך מתפרשים דברי רב יהודה, מַתִּירִין את הקשרים של פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, כדי שתאכל מהם, אֲבָל פִסְפוּסֵי לֹא – אבל אסור לפזר את הקש לפניה, וְאילו כִיפִין, שהם ענפי ארז, פִסְפוּסֵי נַמֵי מְפַסְפְּסִינָן – מותר אפילו לפזר בפניה, כדי שתריח את ריחם ותאכלם, כיון שלולא זאת לא תאכלם. אֲבָל לֹא אֶת הַזִירִין, שאותם אסור לֹא לְפַסְפֵּס וְאפילו לֹא לְהַתִּיר את קשירתם.

מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא דְּרַב יְהוּדָה – מהו טעמו של רב יהודה, האוסר לפזר את פקיעי העמיר ולפתוח את קשירת הזירין. אָמַר רַבָּה, קָסָבַר – סובר רב יהודה, שַׁווּיֵי אוּכְלָא מַשְׁוִינָן – מותר להכין את האוכל לפני הבהמה, וכיון שללא התרת פקיעי העמיר וללא פיזור ענפי הארז לא תאכלם הבהמה, מותר הדבר, אבל מִטְרַח בְּאוֹכְלָא לֹא טַרְחִינָן – אסור לטרוח בהכנת האוכל לבהמה, ולכן אסור להתיר את הזירין, שהם קשורים בשלש מקומות, ויש בכך טירחא גדולה יותר.

משנה

אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל – אין מאכילים אותו הרבה בעל כרחו, על ידי שתוחבים אוכל לתוך גרונו, וְלֹא דּוֹרְסִין את האוכל לתוך גרונו, וזו כמות פחותה מ'האבסה', אך גם זה אסור בשבת. אֲבָל מַלְעִיטִין אותו, ובגמרא יבואר מהו שיעור הלעטה, המותר. וְאֵין מַמְרִיאִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין אותם, וּמְהַלְקְטִין אֶת הַתַּרְנְגוֹלִים, ואף גדרי האכלות אלו יבוארו בגמרא.

וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי מוּרְסָן – פסולת של קמח, המשמשת כמאכל לתרנגולים, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין – אין לשים את המורסן עם המים.

וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לשתיה לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנֵי שׁוֹבָךְ, כיון שהם יכולים לעוף ולשתות לבדם ממקומות הפקר, אֲבָל נוֹתְנִין מים לִפְנֵי אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַדְרֵסִיאוֹת – יוני בית, שאינם יכולים לשתות לבדם.

גמרא

מבררת הגמרא, מַאי – מהו ביאור 'אֵין אוֹבְסִין' האמור במשנה. ומבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אֵין עוֹשִׂין לָהּ אֵבוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ מרוב אכילה.

עוד שנינו במשנה, אֵין מַמְרִיאִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. מבררת הגמרא, אֵי זוֹ הִיא 'הַמְרָאָה', האסורה, וְאֵי זוֹ הִיא 'הַלְעָטָה', המותרת. מבארת הגמרא, 'הַמְרָאָה' היינו שמַרְבִיצָה – מושיב את הבהמה, וּפוֹקֵס אֶת פִּיהָ – מכניס לפיה כלי מתכת שמונע ממנה מלסוגרו, וּמַאֲכִילָה כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת, שהמים מבליעים את הכרשינין לתוך גרונה, ואינה יכולה להוציאם. 'הַלְעָטָה' היינו שמַאֲכִילָה מְעֻמָּד – כשהיא עומדת, וּמַשְׁקָה מְעֻמָּד, וְנוֹתֵן לָהּ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַּרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, 'מְהַלְקְטִין לְתַּרְנְגוֹלִין', פֵּירוּשׁ, דְסָפֵי לֵיהּ בְּיָדֵיהּ – שמאכיל את התרנגול בידיו, עד מקום שהתרנגול יכול להחזיר את המאכל, וְהתרנגול בּוֹלֵעַ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן בְּעומק פִּיו של התרנגול עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַלְקִיטִין את התרנגולים בשבת, פֵּירוּשׁ, שֶׁנּוֹתֵן לְפָנָיו וְהוּא לוֹקֵט מֵאֵלָיו, ופשוט שדבר זה מותר.

וְאֵין מַלְקִיטִין – אין מפזרים מזון לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּלְיוֹנֵי עֲלִיָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶּׁאֵין מְהַלְקְטִין – אין מאכילים אותם בידים. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בכך שאסור להאכיל יוני שובך ויוני עליה, ובמה הם שונים משאר בעלי החיים שמותר להאכילם. מבארת הגמרא, אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין, מְזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ, כיון שאינם יכולים למצוא מאכלים לבדם, ואילו יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, אֵין מְזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ, לפי שהן עפות למרחק ומוצאות להן מזונות.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לכך, נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַחֲזִיר. וּמַה הֶפְרֵשׁ [-מה החילוק] בֵּין זֶה לָזֶה, אלא שזֶה – הכלב, מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. וְזֶה – החזיר, אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, שהרי אסור לגדל חזירים, ואמרו חכמים 'ארור האיש שיגדל חזירים'.