שיעור 631, ספר תהילים, פרק קלז, ו-ט

(ו) תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַֽ֭עֲלֶה אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֑ם עַ֗֝ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

(ז) זְכֹ֤ר יְהוָ֨ה ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֗֝ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃

(ח) בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃

(ט) אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃

(ו) וגם כל דיבורינו הם אודות ירושלים, עד אשר תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, כמו אילם שאינו יכול לדבר, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי – אם לא אזכיר אותך בתמידות, כי כל דבורינו מלאים בזכרון ירושלים, ודבר זה אינו רק בעת שאנו סובלים סבל גשמי בגלות, אלא כל זה יארע לי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם אפילו עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי – כאשר תהיה לי הצלחה ושמחה גשמיים, אף על פי כן תעלה ירושלים על כל הענינים הללו, וכל שמחה תהפוך לעצב בזוכרי שירושלים עדיין חריבה.

(ז) וכיון שאנו זוכרים את ירושלים ואיננו יכולים לשכוח את חורבנה, כל שכן שלא תהיה שכחה לפני ה', ולכן אבקש, זְכֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם – אותו יום שבני אדום עזרו להחריב את ירושלים, הָאֹמְרִים לאויבים, עָרוּ עָרוּ – תגלו את כל חומותיה עַד שתראו את הַיְסוֹד בָּהּ, כלומר, החריבו אותה עד יסודותיה.

(ח) ופונה עתה המשורר אל בבל, שאנשיה הם שהחריבו את ירושלים ובית המקדש, כיון שבאותו זמן כבר כבש כורש מלך פרס את בבל, אומר לה, בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה – שכבר התחילה להישדד על ידי כורש, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ את עונשך, לא רק על החורבן עצמו, אלא גם אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ – את מה שעשית לנו מתוך התעוררות של שנאה ומשטמה, וכך ישלמו לך בדרך של שנאה ונקמה.

(ט) אַשְׁרֵי מי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע, וזה התקיים בשנה השניה למלכות כורש מלך פרס, שעלה פעם נוספת על בבל, החריבה לגמרי, והרג את כל יושביה.