מסכת שבועות, פרק ה, משנה ה

משנה ה: גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר:
משנה ה: אמר התובע לנתבע גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וחייב אתה בקרן ובכפל, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, אמר לו התובע מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב קרבן שבועת הפקדון, כיון שמלבד תשלומי הכפל, שהם קנס, כפר גם בתשלומי הקרן, שהם ממון, ועל כפירת ממון יש חיוב קרבן שבועה. אך אם תבעו התובע שגנב את שורו, וטבחו או מכרו, שאז מתחייב הוא בתשלומי חמשה [שנאמר 'כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה'], והנתבע אמר לו, אכן גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, אף אם באמת טבחו או מכרו, פָּטוּר מקרבן שבועת הפקדון, שהרי בחלק של הממון, שזהו הקרן, הודה הגנב ולא כפר, ואילו תשלומי החמשה, שכפר בהם, הרי הם חיוב קנס, שגם אם היה מודה בו לא היה מתחייב לשלם.
אמר לו התובע, הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב, כיון שחיוב התשלומים על השור הוא חיוב ממון. אבל אם תבעו הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי הכנעני, שבאופן זה יש חיוב לשלם שלשים שקלים, שזהו חיוב קנס, וְהוּא כופר ואוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר.
אָמַר לוֹ התובע, חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא – הנתבע אוֹמֵר, לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, אמר לו התובע מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר הנתבע אָמֵן, חַיָּב קרבן שבועת הפקדון. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ הכנעני, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, והדין הוא שעבד כנעני יוצא לחירות אם הפיל אדונו את שינו או סימא את עינו, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר, כיון שחיוב זה הוא 'קנס', ואינו ממון, ואם היה מודה בו היה נפטר. מסיימת המשנה, זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, והכחיש ונשבע על הכחשתו, חַיָּב קרבן שבועה. וְכל מי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, והיינו בחיוב קנס, אף שנשבע על הכחשתו, פָּטוּר מקרבן שבועה.