מסכת שבועות, חזרה, פרק ה, ה – פרק ו, ג

פרק ה, משנה ה: התובע את חבירו על גניבה, וכלולים בכך חיובי קרן וכפל, וכפר ונשבע לשקר על כפירתו, חייב קרבן שבועה, כיון שכפירת הקרן היא כפירת ממון. ואם תבעו שגם טבח או מכר את השור, והלה הודה בגניבה וכפר בטביחה או מכירה, ונשבע לשקר, פטור מקרבן שבועה, כיון שזו כפירה בקנס, שגם אם היה מודה בו היה פטור מתשלומים. תבעו שהרג שורו את שורו, ונשבע לשקר על כפירתו, חייב בקרבן שבועה. אך אם תבעו על שהרג שורו את עבדו הכנעני, שהחיוב על כך הוא קנס שלשים שקלים, אף שכפר ונשבע לשקר פטור מקרבן שבועה. תבעו על חבלה שעשה בו, וכפר ונשבע לשקר, חייב קרבן שבועה, כיון שיש בכך חיוב ממון. אך אם תבע עבד כנעני את אדוניו שהפיל את שינו או סימא את עינו וצריך הוא להוציאו לחירות, והאדון נשבע לשקר על כפירתו, פטור מקרבן שבועה, כיון שזו תביעת קנס, שאם היה מודה בה היה פטור. והכלל הוא שכל חיוב ממון שהיה משלם אם היה מודה, ונשבע לשקר, חייב בקרבן שבועה. וכל תביעת קנס, שאם היה מודה בה היה נפטר, אף אם נשבע על כך לשקר, פטור מקרבן שבועת הפקדון.
פרק ו, משנה א: שבועת התורה של אדם המודה במקצת חובו, שייכת רק כשהתביעה היתה לכל הפחות שתי כסף, וההודאה לכל הפחות בשוה פרוטה. ויש צורך שתהא ההודאה ממין התביעה, ולכן אם תבעו מתכת כסף במשקל שני מטבעות, והודה במתכת נחושת במשקל פרוטה, פטור. אבל אם תבעו כסף ונחושת, והודה לו באחד מהם, חייב. התובע את חברו ממון, והלה כופר בכל, פטור משבועה. תבעו מאה זוז והודה לו בחמישים, חייב שבועת מודה במקצת. תבע האדם את בנו של הלוה בטענת שמא, ואמר לו שמא היה אביך חייב לי מאה זוז, והודה הבן שהיה אביו חייב חמישים זוז, פטור הבן משבועה, כיון שהוא כאדם המשיב אבידה, שהרי יכול היה לכפור בכל.
משנה ב: תבע אדם את חבירו מנה בפני עדים, והודה, וכשתבעו למחרת שישלם את אותו מנה טען שכבר שילם לו, פטור משבועה. אך אם כשתבעו למחרת הכחיש לגמרי שהיה חייב לו, כיון שיש עדים שהודה אתמול בחובו, אינו נאמן בהכחשתו, ואף אינו נאמן לומר שפרע לו, כיון שהוחזק כפרן בממון זה. תבעו חבירו מנה, והודה לו, והתרה בו שלא יחזירנו לו אלא בעדים, ולמחרת טען שהחזירו לו שלא בעדים, אינו נפטר בטענה זו, שהרי התנה עמו שיפרענו דוקא בעדים.
משנה ג: התובע מחבירו מתכת זהב במשקל מסוים, והודה לו במתכת כסף באותו משקל, פטור. אך אם תבעו מטבע זהב והודה במטבע של כסף או של נחושת, חייב, כיון שכל סוגי המטבעות נחשבים מין אחד של 'מטבע'. תבעו תבואה והודה לו בקטניות, או שתבעו חיטים והודה לו בשעורים, הרי זו הודאה שלא ממין הטענה. תבעו 'פירות' והודה לו בקטניות, חייב שבועה, כיון שקטניות הם ממין פירות. ורבן גמליאל חולק על דינים אלו וסובר שאף המודה במקצת שלא ממין הטענה, חייב שבועה. התובע מחבירו כדי שמן, והלה הודה שהוא חייב לו כדים ריקים, לדעת אדמון ורבן גמליאל התביעה היא גם על השמן וגם על הכדים, והודאתו בכדים היא הודאה ממין הטענה, המחייבת שבועה על השאר. ולדעת חכמים אין התביעה אלא על השמן בלבד [ו'כדי שמן' היינו מידה של השמן], וכיון שהודה לו בכדים הרי זו הודאה שלא ממין הטענה, ופטור משבועה.
אין אדם מתחייב שבועה על כפירת קרקע, ואינו מתחייב שבועה מחמת הודאה במקצת קרקע, ולכן אם תבעו קרקע ומטלטלין והודה במקצת, אינו חייב שבועה אלא אם כן הודה במקצת מטלטלין וכפר במקצתן. ובאופן שמתחייב שבועה על המטלטלין, מגלגלים עליו שבועה אף על הקרקעות.