הפטרת פרש ואתחנן – ז' דנחמתא

בשבעה שבועות אלו, שלאחר 'בין המצרים', אין מפטירים בהפטרות השייכות לפרשת השבוע, אלא בפרשות נחמה מדברי הנביאים, והראשונה שבהם היא נבואת ישעיהו על נחמת ציון וירושלים:

ספר ישעיהו פרק מ  (א) קורא עתה ה' אל הנביאים ואומר להם, אתם הנביאים, נַחֲמוּ, נַחֲמוּ את עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם, וכיון שיש שני זמנים לגאולה, או 'בעיתה', כשיגיע הזמן הקבוע מאת ה' לגאולה, או 'אחישנה', כאשר יזכו ישראל על ידי מעשיהם להחיש ולזרז את הגאולה, לכן אומר לשון 'נחמה' כפולה.  (ב) ומבאר עתה את שני אופני הגאולה, כי אם תהיה הגאולה בזמנה, אזי דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, לנחמה על כך שסבלה את כל שנות גלותה, אך אם תהיה הגאולה בזמן קרוב יותר, בזכות ישראל, אזי וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, לומר לה שתמו ימי גלותה [כי לא תבוא מעצמה כל זמן שלא הסתיים זמן הגלות, ולכן יש 'לקרוא לה']. ועל הצד הראשון, שתהיה הגאולה בזמנה, אומר, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ – מילאה ירושלים את הזמן הקצוב לה לגלות, ועל הצד השני, שיחיש ה' את זמן הגאולה, אומר שזה יהיה באחד משני דרכים, או כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ – יְרַצּוּ ישראל את עוונותיהם על ידי תשובה ומעשים טובים, או על ידי יסורים, כִּי לָקְחָה – שיקבלו עונשים ויסורים מִיַּד ה', עד שיהיה הדבר כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ, וכפי שהיה במצרים, שקושי השעבוד השלים, כך יתכן שעל ידי שיקבלו בזמן קצר את כל עונשי ויסורי הגלות שהיו ראויים לבוא עליהם, יתקצרו שנות הגלות, וייגאלו בזמן מוקדם יותר.  (ג) מתאר עתה הנביא כאילו שומע הוא את העתיד לבוא, כאשר קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר – כפי שעשה ה' ניסים ומופתים לאבותינו ביציאת מצרים, כשהלכו במדבר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' – באותה דרך יעשה ה' ניסים לישראל בעת הגאולה השלימה, אמנם, אף על פי שה'דרך' הזו קיימת מזמן יציאת מצרים, יש לפנותה מאבנים וכדומה, כדרך שֶׁמְּפַנִּים ומנקים דרך שלא השתמשו בה זמן רב, ושם ה' המוזכר כאן מורה על מציאות ה' מצד שהוא בורא העולם ושולט בו. יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ, כלומר, בזמן הגאולה השלימה יתחדשו ניסים ונפלאות רבים ועצומים שלא היומעולם, אף לא בזמן יציאת מצרים, ועל זה אומר, שבעבור שהוא 'אלוקינו', המייחד שמו עלינו באהבתו אלינו, יחדש לנו ניסים ב'ערבה', שזהו מקום פראי ושומם יותר מן המדבר, ששם אין כלל דרך כבושה [כי ניסים כאלו לא נעשו מעולם], ומפני ריבוי הקוצים והדרדרים אי אפשר לעשות שם 'דרך' רגילה, לכן שם יהיה צורך ליישר ולעשות מסילה חדשה, ההולכת על מקום גבוה יותר, וכך לעתיד לבוא יוסיף ה' לגלות את ידו החזקה עבור עם ישראל על ידי עשיית ניסים ונפלאות שלא היו עד עתה.  (ד) ומתאר עתה הנביא את הדרך שבה ישובו ישראל לארצם, שיהיה הדבר בהיפך מדרך הטבע, כי בדרך כלל כשיש הר גבוה ובקעה עמוקה, ורוצים ליישר את שניהם, נוטלים את העפר מן ההר ומניחים אותו בבקעה, אבל לעתיד לבוא יהיה הדבר שונה, כי תחילה כָּל גֶּיא – מקום עמוק, יִנָּשֵׂא מעצמו, ורק אחר כך, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ. ושינוי נוסף שיהיה מדרך הטבע, כי כאשר יש שביל ההולך סחור סחור מחמת ריבוי הגבעות והרכסים שצריך להקיף, ורוצים ליישר את השביל, תחילה מיישרים את הרכסים שלא יפריעו למעבר, ואחר כך מיישרים את השביל באותה הדרך, אך לעתיד לבוא יהיה הדבר בהיפך, וְהָיָה תחילה הֶעָקֹב [-השביל ההולך בעקמימות] לְמִישׁוֹר, ואחר כך וְהָרְכָסִים יהיו לְבִקְעָה.  (ה) ובאותו זמן גם ההשגה של בני האדם בה' תתעלה בכמה דרגות על ההשגה הקיימת בזמן הגלות, וְנִגְלָה – יהיה הדבר גלוי ונראה באספקלריא המאירה [ולא כמו היום, שכבוד ה' מכוסה ומעוטף במחיצות ענן וערפל], כְּבוֹד ה' – הכבוד של שם הוי"ה, שהוא שם העצם המורה על כבודו ומהותו מצד עצמו [ולא כמו היום, שההשגה היא רק בכבוד שם אלוקים, שזהו שם המורה על הנהגת ה' והשגחתו בעולם, ולא על עצם כבוד ה'], וְרָאוּ – תהיה הראיה בעין ממש, ולא רק בידיעה מופשטת, ולא תהיה זו רק ראיה נפשית, אלא ראיה של כָל בָּשָׂר, שהגוף

עצמו יראה את המראה הנורא של כבוד ה' בהתגלותו, וכלול בזה שלא תהיה השגה זו ליחידים, אלא ל'כל בשר', כי מלאה הארץ דעה את ה', וכולם יראו את כבודו, ולא תהיה הראיה חלוקה לפי דרגות, אלא יראו כולם יַחְדָּו, בהשגה שוה. כִּי פִּי ה' דִּבֵּר והבטיח שכך יהיה לעתיד לבוא. (ו) לאחר שאמר לעיל (פסוק ג) ששמע קול קורא, האומר 'פנו דרך ה", וכוונתו שהגאולה מצד עצמה מוכנה לבוא, אך מחמת חטאי הדור לא באה הגאולה, ומתאר עתה שלאחר מכן נשתתק הקול הראשון, כי לא נראו עקבות הגואל, ואז שומע הנביא קוֹל שני, האֹמֵר לראשון, קְרָא – המשך בקריאתך, ומדוע שתקת. וְאָמַר הקול הראשון, מָה אֶקְרָא, והלא אין בכך תועלת, כי כָּל הַבָּשָׂר – כל אנשי הדור דומים לחָצִיר, שדרכו להתייבש ולנבול לפני כל הצמחים, וְכָל חַסְדּוֹ – כל חוזקו של האדם אינו אלא כְּצִיץ הַשָּׂדֶה – כעשב קטן המתחיל לצמוח, והרי עברו דורות רבים, ועדיין הגאולה לא באה. (ז) יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כי כן הוא האדם, כעשב הנובל בזמן קצר, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ ואיננו, ואם כן למה אוסיף לקרוא על דבר הגאולה. ועל כך משיב לו הקול השני, אָכֵן, חָצִיר הָעָם – רק העם מצד עצמו, אכן דומה הוא לחציר יבש. (ח) ולכן, הגם שיָבֵשׁ חָצִיר, וגם נָבֵל צִיץ, אך אין בכך סתירה לגאולה, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם, ולכן גם אם יעברו דורות רבים עד הגאולה, הרי בהכרח יבוא הזמן שיתקיים בו דבר ה', ולא יאחר מהזמן הקצוב לגאולה השלימה. (ט) ולכן, כיון שאין לירא שמא לא יתקיים דבר ה', עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, כלומר, אַתְּ, ציון [שזהו מקום המקדש, הסנהדרין, וקרית מלכות ישראל], המבשרת על שיבת ה' לציון, והחזרת הכהונה והמלכות, אל תיראי, אלא עלי על הר גבוה להכריז על כך, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם – גם אַתְּ, ירושלים [שזו העיר כולה, מקום ישיבת המון העם], המבשרת על הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, הכריזי את הדבר בקול רם ורוב כח, שישמעו את הדבר בכל קצוות תבל, הָרִימִי קולך שישמעו אותך נדחי ישראל בכל העולם, ואַל תִּירָאִי שמא לא יתקיים הדבר, ותוסיפי עוד ואִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם, כאדם המראה על דבר שכבר הגיע. (י) ומבאר עתה מדוע אין לחשוש שלא יתקיימו הדברים, כי הסיבה שלא יתקיים הדבר יכולה להיות רק מחמת חסרון הרצון או חסרון היכולת, ושני הדברים לא ייתכנו אצל ה'. וחסרון היכולת לא יתכן, כי הִנֵּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא, ולא שייך אצלו חולשה או חסרון כח, שמחמתם לא יקיים את דבריו, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ – ממשלתו אינה תלויה בדעת אחרים העשויים להתנגד לו, אלא רק בזרועו הנטויה וכוחו הגדול. וגם חסרון הרצון לא יתכן אצל ה', כי דבר זה יכול לקרות רק לאדם המקווה לשכר מסוים עבור פעולתו, ויתכן שישנה את דעתו מחמת שאינו צריך את השכר וכדומה, אך הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, שאינו מקווה לשכר משום בריה, אלא כל השכר אצלו. וכן יכול להיות שינוי הרצון אצל האדם, שבתחילה רצה לעשות פעולה מסוימת, ואחר זמן אין הפעולה מוצאת חן בעיניו, אך אצל ה' אין הדבר כן, אלא וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו – מהרגע שהבטיח לעשות את הפעולה, הרי היא כבר כעשויה וגמורה, ולא יתכן אצלו שינוי ברצונו. (יא) כְּרֹעֶה, אשר את עֶדְרוֹ יִרְעֶה [ואינו רועה צאן של אחרים], שמחמת שכל העדר שייך לו הוא חס עליו ביותר, ובִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ את הטְלָאִים הרכים שנולדו עתה, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא את אותם טלאים, כיון שאינם יכולים להלך בעצמם. ואת העָלוֹת – אמותיהם המניקות, יְנַהֵל בידו האחרת, לרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה' על עמו, להוציאם מהגלות ולנהלם בעצמו, מחמת שהם קניינו ונחלתו. (יב) לאחר שאמר לעיל (פסוק י) שאין לייחס לה' חסרון כח ויכולת, מבאר ומוכיח את הדבר מבריאת העולם על ארבע יסודותיו, מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם – הרי ה' הוא שמדד במידתו את יסוד המים ['שעל' הוא שם מידה], וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן – ואת השמים, שהם יסוד האש, הכין על ידי מדידה ב'זרת' [שם מידה], וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ – ובמידה ששמה 'שליש' הכין וכלכל את עפר הארץ, באופן שיהא משקל כדור הארץ בדיוק במידה הנכונה, שלא יושפע מכח המשיכה של כל המון הכוכבים המקיפים אותו, וישאר בדיוק במקומו, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים – כביכול שקל את ההרים הגדולים בפלס, שהוא המשקל הגדול, וּגְבָעוֹת, הקטנות יותר, שקל בְּמֹאזְנָיִם, כדי לאזן את משקל הכדור לעומת כל היקום, ולהעמידו במקומו הנכון והראוי. (יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ ה' – ויסוד הרוח, המכונה 'רוח ה", גם הוא נעשה על ידו לבד, ומאחר וכל ארבעת היסודות מתייחסים רק אליו, אין מי שיעכב נגד כוחו וחוזקו. וגם מצד החכמה והעצה אין לו מניעה, וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ – וכי מי הוא האיש שממנו צריך ה' לקחת עצה, והלא כל החכמה ממנו היא. (יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ – וכי מי הוא שילמד את ה' את ה'בינה', שזהו ההגיון הטבעי המוטבע בלב הכל, וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט – או שילמדנו את כללי הלימוד ודרכי התבונה, והלא ודאי אינו צריך ללימודים אלו מזולתו, וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ – או שיתן לו את הדעת והתבונה הללו, הרי אין ה' זקוק לשום חכמה או עצה זולתו, ואם כן בהכרח אין לפניו שום חסרון, לא בכח ולא בחכמה. (טו) וגם אומות העולם אינם יכולים לעכב בעדו מלקיים את הבטחותיו, כי הֵן הגּוֹיִם כולם אינם לפניו אלא כְּמַר – כטיפת מים הנוטפת מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ – וכעפרורית האבק שעל המאזנים הם נחשבים [בתחילה המשיל את הגויים לטיפת מים מדלי, שאמנם היא מועטה, אך היא חלק מהמים. ועתה ממשילם לאבק שעל המאזנים, שאין האבק כלל חלק מהמאזנים, אלא מונח שם במקרה, וכוונתו, כי אמנם אומה אחת ביחס לכל העמים היא כטיפה מדלי, אך גם כל האומות כולם, ביחס לכדור הארץ והיקום כולו, אינם אפילו כחלק ממנו, אלא כאבק המונח על המאזנים], הֵן אִיִּים קטנים, כַּדַּק – כאבק דק ומבוטל יִטּוֹל. (טז) לאחר שביאר שאין מניעה לה' מלקיים את דבריו מחמת שכל הכח והחכמה בידו, מבאר את מה שאמר 'הנה שכרו איתו', שלא תשתנה דעתו מחמת 'שכר' שיתנו לו הגויים, כי אינו זקוק לשום שכר משום בריה, וּלְבָנוֹן – הלא כל עצי הלבנון אֵין דֵּי בָּעֵר – אינם מספיקים להבעיר אש על מזבחו, וְחַיָּתוֹ – וכל בעלי החיים הנמצאים שם, אֵין דֵּי עוֹלָה – אינם מספיקים להעלותם קרבנות על מזבחו, אם יחפוץ בכך, ואם כן במה יפתוהו, ומה יתנו לו כדי למצוא חן בעיניו. (יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ – ביחס לה' הרי הם כמי שאינם במציאות כלל, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ – וגם שלא ביחס לה', אלא מצד עצמם, אינם חשובים בעיניו למאומה. (יח) ואתם, המסתפקים ביכולת ה', ודנים עליו כעל כח חומרי מוגבל, שאפשר להסתפק ולדון ביכולותיו ורצונותיו, הרי זה מחמת שאינכם יכולים לצייר בדמיונכם מציאות א-ל המופשטת לגמרי מכל החומר והצורה המוכרים לכם, רק אתם חושבים שכביכול יש לו גוף או דמות הגוף, אלא שהם מעולים ומשובחים יותר ממכם, ולכן אתם עושים פסל ותמונה המגשימים לדעתכם את האלוקות, וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל – הרי אין שום דמיון לה', כי אינו בעל תואר ותמונה, רק כח עליון נשגב ללא תכלית, ולא תוכלו להשיגו ולא לדמות לו דבר. אמנם, גם לפי איוולתכם, היה לכם לשוות לו דמות עליונה, כמלאך או שרף, והתבוננו בעצמכם וראו, וּמַה הדְּמוּת אשר תַּעַרְכוּ לוֹ ברצונכם להגשימו. (יט) האם תרצו לדמות את ה' אל הַפֶּסֶל אשר נָסַךְ החָרָשׁ, והלא זו סכלות גדולה, לדמות את הדבר הנשגב ביותר לדבר שפל וגרוע כל כך, ואף שהמתכת עצמה יקרה בעיניכם, הרי היא נעשית על ידי פועל פשוט, ללא חכמה יתירה, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ – יצפה אותו בציפוי זהב, אבל פנימיותו עשויה רק מתכת פשוטה, וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף שייעשו גם הם על ידי צוֹרֵף. ופסל כזה גרוע גם מבחינת החומר, כי ה'דומם' הוא היסוד הנמוך ביותר, פחות מ'חי' ומ'צומח'. (כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה – ואילו העני המסכן, העושה את פסלו מעץ, 'תרומתו' זו חשובה יותר משל העשיר, עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר – כי יקח לו עץ, שהוא מדרגת ה'צומח' הגבוהה מדרגת הדומם, וגם יצטרך לעמול ולבחור עץ משובח שלא ירקיב, חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ, כי צריך חכמה יתירה להכין פסל מעץ, לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט מחמת חולשת העץ מצד טבעו [אמנם כל הדברים הללו נאמרו לפי חולשת דעתם וסכלותם, שחשבו לדמות את ה' לפסילים מעשי ידי אדם, ועתה מבאר את גדולת וקדושת ה', עד שלא ניתן לדמותו אפילו בדמיון וציור כל שהוא לדברים גשמיים]. (כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ בהבנת השכל, הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ כי הדבר מפורסם, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם דבר זה המקובל מדור ודור, הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ – הרי יש לכם להבין דברים אלו מהנסיונות והחקירות הנעשות ביסודות הארץ. (כב) כי הקדוש ברוך הוא, המצויר בעיניכם [לפי מיעוט השגתכם בדברים המופשטים] הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ – כאלוה היושב בשמים, שהם ה'מחוגה' המקיפה את מרכז הארץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים – אם כן הלא מובן כי יושבי הארץ קטנים בעיניו לפי ערך גובה מקומו. ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא נמצא ביניכם, על הארץ, הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם – הפורש סביבו את השמים כיריעה דקה מעליו, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת תחתם. (כג) אם כן תבינו, שמלך גדול כל כך, הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן – שכל ה'רוזנים' בעלי העצה והתבונה אינם נחשבים אצלו לכלום, כי חכמתו גדולה יותר, וגם אינו דומה למלך שכדי לשלוט על העם צריך הוא להסתייע בשופטים שיעשו משפט בכל הארץ, כי אינו יכול לשופטם לבדו, אך ה' אינו מוגבל בכוחו, ולכן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה, כי בכוחו לשפוט לבדו את כל בני האדם, ולתת לכל אחד כדרכו וכפרי מעלליו, ולכן יפר ה' את עצת הרוזנים, ויבטל את כח השופטים. (כד) והרי כל הכוחות הללו דומים למציאות חלושה ביותר, אַף בַּל נִטָּעוּ – לא ניטעו באדמה כדרך שנוטעים ענף שלם, אַף בַּל זֹרָעוּ – גם לא נזרעו כדרך שזורעים זרעים, אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם – וגם הגזע שיש להם אינו מושרש באדמה, ונוסף על כך שמציאותם חלשה כל כך, וְגַם נָשַׁף בָּהֶם ה' ברוחו הקשה, וַיִּבָשׁוּ לגמרי, וּסְעָרָה שתבוא עליהם, כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם. (כה) עתה מסיים את דבריו ואומר, כי כל מה שהאריך לבאר את ההבדלים בין ה' לבין הכוחות הגשמיים, והמשיל את ה' ליושב בשמים או על הארץ, היתה רק לפי קוצר דעתם ומיעוט השגתם באלוקות, שאינם יכולים לתאר דבר החורג מגבולות הגשמיות שהורגלו בהם, אבל האמת רחוקה מכל זה, וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ – ה', שהוא קדוש ומובדל מכל גשמיות ומכל דמיון, מצד עצמו ומהותו אומר לכם שלא ניתן לדמות אותו לשום דבר, אפילו לא בדרך דמיון ודוגמא, וקל וחומר שלא ניתן להשוותו ממש לדבר אחר. (כו) ואפילו אל כוכבי השמים הגדולים והנוראים לא ניתן להשוותו, כי שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, וּרְאוּ, מִי בָרָא אֵלֶּה – הרי כל אלו הם 'נבראים', ולא יעלה על הדעת לדמות את הנברא אל הבורא, ועוד, שעם כל נוראות כוחם של גרמי השמים, הרי הם מוגבלים בכוחם, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם – הרי מספרם קצוב ומוחלט על ידי ה', ואינם מתרבים ולא יוצרים דבר, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא – ומוגבלים הם בכוחם, כי לכל אחד מהם יש שם מסוים המורה על תוכנתו ומהותו, ואינו יכול לעשות דבר מלבד הדבר שהוא ממונה עליו, וגם מה שהם נראים קיימים תמיד, הרי זהו מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ – מחמת כוחו הגדול והאדיר של הבורא שבראם, וחפץ בקיומם התמידי, רק מחמת כן אִישׁ מהם לֹא נֶעְדָּר, אך לא מכח עצמם, אלא מכוחו וגבורתו של ה'.