שיעור 31, מגילת קהלת, פרק ו, ז-יב

ז כָּל־עֲמַ֥ל הָֽאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ ח כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶֽחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּֽעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַֽהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַֽחַיִּֽים׃ ט ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ י מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹֽא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שֶׁתַּקִּ֖יף מִמֶּֽנּוּ׃ יא כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָֽאָדָֽם׃ יב כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵֽי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַֽעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

(ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ – כי אותו אדם הנזכר לעיל, שבא בגלגול פעמיים, היה כל עמלו בעולם הזה לצורך אכילת פיו ושאר עניני העולם הזה, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא – אך לא השלים את נפשו למלא את צרכיה כראוי, ולכן הכל הולך אל מקום אחד.

(ח) ומבאר את הטעם שבני אדם נוטים להחליף את העולם הבא בהבלי העולם הזה, כִּי לפי מראה עיניהם, מַה יּוֹתֵר (-מה היתרון שיש) לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל, והרי בעולם הזה לא ניכר שום הבדל ביניהם, מַה לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים – ולכן מי שהוא עני בדעתו, אומר, מה התועלת שתהיה לי מכך שאלך נגד טבע החיים לצער את עצמי בקיום המצוות, והרי איני רואה בעולם הזה כל תועלת שתהיה לי מכך.

(ט) ואמנם לכאורה באמת יש לתמוה מדוע ברא ה' את העולם בדרך זו, והרי טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ – היה טוב יותר שיראה האדם בעיניו את התועלת של המצוות והמעשים הטובים, מאשר שתצטרך נפשו להלך במחשבתו ולהתבונן מה הדרך הטובה יותר, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, כי התשובה לכך היא גם מהדברים המקובלים מדור לדור וגם מההתבוננות בשכל האדם.

(י) ומבאר את התשובה לכך, מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ – הרי השכר והעונש הרוחניים, כבר נקראו שמם בדורות הקודמים, כ'גן עדן' ו'גהינם', ומפורסם הדבר אצל כל בני האדם, וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם – וגם מובן הדבר בשכל מצד עצם הדבר הידוע שהוא אדם, ולא בעל חיים, ואם לא היו לו חיים לאחר מיתת הגוף, הרי הוא כמו בעלי החיים ואף גרוע מהם, וכיון שיש לאדם שכל המעלה אותו מדרגת בעל חיים, בהכרח יש איזה עונג בעולם אחר המתאים לשכלו כפי מעלתו הרוחנית, כי לשכל אין הנאה בדברים גשמיים. וכיון שהדבר מקובל מדור לדור, ואף מוכרח מצד השכל, אין צורך שיראה זאת האדם בעיניו. ומלבד תשובה זו, וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ – אין האדם יכול להתווכח ולהקשות כנגד הקדוש ברוך הוא, שהוא תקיף ממנו, וחייב האדם לעשות רצון ה' ומצוותיו גם אם אין הדברים מושגים בדעתו.

(יא) כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל – ואמנם יש בני אדם שיש להם קושיות, אך באמת אלו הם דברים המרבים הבל, כי מַה יֹּתֵר לָאָדָם – מה היתרון שיש לאדם כשיעיין ויקשה בדברים אלו, והרי בין אם הוא מבין ובין אם אינו מבין, עליו לעשות מה שנצטווה מה'.

(יב) וטעם נוסף לכך שאין לאדם להצטער ולא יקשה בעיניו לוותר על טובות העולם הזה עבור קיום המצוות, כִּי מִי הוא שיוֹדֵעַ מַה טּוֹב באמת לָאָדָם בַּחַיִּים, במִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ, וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל – שימים אלו חשובים רק כצל עובר, והרי יתכן שמה שנדמה בעיניו כטובה גדולה, כמו העשירות שהוא מתאווה לה, תהיה שמורה לו לרעתו, אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, והרי אינו יכול לדעת זאת, ואם כן ראוי שלא יקשה בעיניו לוותר על דבר הנראה בעיניו כטובה, כי באמת זו טובה המוטלת בספק ותלויה בעתיד הנעלם ממנו, והוא מוותר עליה עבור טובה אמיתית שה' יתן לו בודאי, שזהו עונג נצחי וקיים.