שיעור 259, ספר ירמיהו, פרק מח, לז-לט

לז) כִּ֤י כָל־רֹאשׁ֙ קָרְחָ֔ה וְכָל־זָקָ֖ן גְּרֻעָ֑ה עַ֤ל כָּל־יָדַ֨יִם֙ גְּדֻדֹ֔ת וְעַל־מָתְנַ֖יִם שָֽׂק׃ לח עַ֣ל כָּל־גַּגּ֥וֹת מוֹאָ֛ב וּבִרְחֹֽבֹתֶ֖יהָ כֻּלֹּ֣ה מִסְפֵּ֑ד כִּֽי־שָׁבַ֣רְתִּי אֶת־מוֹאָ֗ב כִּכְלִ֛י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּ֖וֹ נְאֻם־יְהוָֽה׃ לט אֵ֥יךְ חַ֨תָּה֙ הֵילִ֔ילוּ אֵ֛יךְ הִפְנָה־עֹ֥רֶף מוֹאָ֖ב בּ֑וֹשׁ וְהָיָ֥ה מוֹאָ֛ב לִשְׂחֹ֥ק וְלִמְחִתָּ֖ה לְכָל־סְבִיבָֽיו׃

֍֍ ֍

(לז) ובמקום שגיבורי מואב יאזרו חיל למלחמה, כִּי כָל רֹאשׁ קָרְחָה – תלשו שערות ראשם לאות צער, וְכָל זָקָן גְּרֻעָה – אפילו הזקן, שהיה נכבד אצלם, מרטו אותו לאות צער על שבר שאין לו תקנה, עַל כָּל יָדַיִם גְּדֻדֹת – שריטות צער, וְעַל מָתְנַיִם לבוש שָׂק.

(לח) ולא הסתירו את יגונם ושברם, אלא עשו כן עַל כָּל גַּגּוֹת מוֹאָב, וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד, כִּי שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, ואינו ראוי עוד לשימוש, ושוברים אותו שלא על מנת לתקנו לעולם, נְאֻם ה'.

(לט) ומלבד עצם הצער שיש להם על השבר עצמו, אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ – יש להם ליילל על האופן שבו היתה השבירה, באוזלת יד ושלא בדרך מלחמה, וזו ראיה לכך שהיה הדבר מצד ההשגחה העליונה, ולא במקרה, אֵיךְ הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ – היתה בושה למואב בכך שכל גיבוריו פנו עורף לברוח, ולא נהרגו כגיבורים במלחמה, וְהָיָה בכך מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה – ולפחד לְכָל סְבִיבָיו, כי לעגו להם על כך שנהגו בחולשה, וכיון שהבינו שהיה זה בהשגחה מעם ה', גרם הדבר לפחד לכולם.