משנה ה: הָאוֹמֵר, תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָרָא שֵׁם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, הָאוֹמֵר, תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו, קָרָא שֵׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָאוֹמֵר, עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, קָרָא שֵׁם:
משנה ה: משנתנו מבארת האם אדם המפריש תרומות ומעשרות צריך להפרישם בפועל ממש, או די בכך שיחיל עליהם שם תרומה ומעשר, כשהם מעורבים עם שאר התבואה. הָאוֹמֵר, 'תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ', כלומר, שהיתה לפניו ערימת תבואה של תבל, ואמר שבתוך אותה תבואה תחול 'תרומה' על התבואה שבאמצע, וכן 'מעשר' על התבואה שבאמצע, וכן 'תרומת מעשר', אך לא פירש היכן בדיוק באמצע יחולו תרומות ומעשרות אלו, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הרי זה קָרָא שֵׁם – הועילו מעשיו, ועליו להפרישם מתוך התבואה שבכרי זה, ואינו יכול לחזור ולהפריש על התבואה תרומות ומעשרות ממקום אחר (אך גם לרבי שמעון, אם לא אמר שתחול ההפרשה 'בתוכו', והיינו באמצעיתו, לא הועילו מעשיו, כיון שנאמר בתרומה לשון 'ראשית', ומשמעותה שהיא ראשית וניכר שיש לה שיריים, ואם אין ניכר כלל היכן היא, אין היא מכונה 'ראשית' ולא חלה כלל). וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, כיון שלשון 'בתוכו' אינה מסוימת, שהרי אין ידוע היכן בדיוק באמצע חלה הפרשתו, אין בדבריו כלום, עַד שֶׁיֹּאמַר 'בִּצְפוֹנוֹ', אוֹ שיאמר 'בִדְרוֹמוֹ', שזהו מקום מדויק. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, הָאוֹמֵר, 'תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו', אף על פי שלא אמר אפילו לשון 'בתוכו', ואין כאן 'ראשית' ששייריה ניכרים, מכל מקום קָרָא שֵׁם, כיון שלדבריו אין צורך כלל שיהיו שייריה ניכרים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק על רבי שמעון, שאמר שיכול האדם להחיל שם תרומת מעשר על התבואה שבתוך הכרי, ואוֹמֵר, כל זמן שהמעשר מעורב בשאר התבואה אי אפשר להפריש ממנו תרומת מעשר, ורק הָאוֹמֵר לאחר שהפריש את המעשר, 'עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו', אף שלא הפריש את תרומת המעשר מתוך המעשר, כיון שהמעשר עצמו מופרש משאר התבואה, הועילו מעשיו, והרי זה קָרָא שֵׁם:
