שיעור 269, ספר ירמיהו, פרק מט, כח-לג

כח) לְקֵדָ֣ר ׀ וּֽלְמַמְלְכ֣וֹת חָצ֗וֹר אֲשֶׁ֤ר הִכָּה֙ נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה ק֚וּמוּ עֲל֣וּ אֶל־קֵדָ֔ר וְשָׁדְד֖וּ אֶת־בְּנֵי־קֶֽדֶם׃ כט) אָֽהֳלֵיהֶ֤ם וְצֹאנָם֙ יִקָּ֔חוּ יְרִיעֽוֹתֵיהֶ֧ם וְכָל־כְּלֵיהֶ֛ם וּגְמַלֵּיהֶ֖ם יִשְׂא֣וּ לָהֶ֑ם וְקָֽרְא֧וּ עֲלֵיהֶ֛ם מָג֖וֹר מִסָּבִֽיב׃ ל) נֻסוּ֩ נֻּ֨דוּ מְאֹ֜ד הֶעְמִ֧יקוּ לָשֶׁ֛בֶת יֹֽשְׁבֵ֥י חָצ֖וֹר נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּֽי־יָעַ֨ץ עֲלֵיכֶ֜ם נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ עֵצָ֔ה וְחָשַׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם מַֽחֲשָׁבָֽה׃ לא) ק֣וּמוּ עֲל֗וּ אֶל־גּ֥וֹי שְׁלֵ֛יו יוֹשֵׁ֥ב לָבֶ֖טַח נְאֻם־יְהוָ֑ה לֹֽא־דְלָתַ֧יִם וְלֹֽא־בְרִ֛יחַ ל֖וֹ בָּדָ֥ד יִשְׁכֹּֽנוּ׃ לב) וְהָי֨וּ גְמַלֵּיהֶ֜ם לָבַ֗ז וַֽהֲמ֤וֹן מִקְנֵיהֶם֙ לְשָׁלָ֔ל וְזֵֽרִתִ֥ים לְכָל־ר֖וּחַ קְצוּצֵ֣י פֵאָ֑ה וּמִכָּל־עֲבָרָ֛יו אָבִ֥יא אֶת־אֵידָ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ לג) וְהָֽיְתָ֨ה חָצ֜וֹר לִמְע֥וֹן תַּנִּ֛ים שְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם לֹֽא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃

֍֍ ֍

(כח) לְקֵדָר, שהיו שוכני אהלים, וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר, אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, כֹּה אָמַר ה' לנבוכדנצר וצבאו, קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר, וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם.

(כט) ושואל הנביא בעצמו, כיצד ניתן להלחם בעם שהם יושבי אהלים, והרי כאשר ירגישו שהאויב מתקרב, אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ, יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם, וינדדו למקום אחר, וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר מִסָּבִיב – יכריזו לכל סביבותיהם שיפחדו מהאויב, ויברחו כולם ממקומם.

(ל) ועל פי זה מוסיף הנביא ומייעץ להם שלא יסתפקו בכך שנדדו למקום אחר, אלא נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד, הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת במקום מסתור יֹשְׁבֵי חָצוֹר, נְאֻם ה', כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה, להלחם בכם, וְחָשַׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה, כיצד ללכוד אתכם בכל מקום שתהיו בו.

(לא) עתה חוזר מדבריו ופונה אל נבוכדנצר ואומר, אינכם צריכים כלל לחפש את מקומם המוסתר, אלא קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח, כי אינם חושבים כלל לברוח, נְאֻם ה', וגם אינכם צריכים להלחם במבצריהם, כי לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לוֹ, ואין לכם לחשוש משכניהם שיבואו לעזור להם, כי בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ.

(לב) וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז, וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל, וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ, קְצוּצֵי פֵאָה – קצוצי ערלה, כי היו מבני ישמעאל המלים את עצמם (אך כיון שאינם עושים זאת כדין, מכנה אותם בלשון בזיון ולעג 'קצוצי פאה'), וּמִכָּל עֲבָרָיו – בכל מקום שיהיו, אָבִיא אֶת אֵידָם נְאֻם ה'.

(לג) וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים, שְׁמָמָה עַד עוֹלָם, לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם.