מסכת תרומות, פרק ג, משנה ח

משנה ח: הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין:

משנה ח: משנתנו דנה באופן שטעה האדם בלשונו בעת הפרשת תרומות ומעשרות, ואגב כך מביאה דינים שונים השייכים לענין זה של טעות בלשון האדם: הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר על תבואה או פירות שבידו שיהיו 'תְּרוּמָה', וטעה בלשונו וְאָמַר 'מַעֲשֵׂר', או שהתכוון לומר מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, וכן המקדיש קרבן והתכוון לומר שיהיה עוֹלָה וְאָמַר בטעות שְׁלָמִים, או שהתכוין לומר שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, וכן הבא לנדור נדר ולומר שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה, וְאָמַר בטעות שלא יכנס לָזֶה – לבית אחר, שלא היתה כוונתו אליו, או שבא לנדור שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה – לאדם מסוים, וְאָמַר בטעות לָזֶה – לאדם אחר, לֹא אָמַר כְּלוּם, ולא חלה הפרשתו, ולא חל נדרו, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, כיון שנאמר בענין נדרים שני פסוקים, 'מוצא שפתיך תשמור', ו'כל נדיב לב', הרי שיש צורך שיהיה הנדר גם בשפתיים וגם בלב, והיינו שיגמור בליבו, ויבטא בשפתיו, ולא שיהיו השפתיים והלב מכחישים זה את זה.