מסכת תרומות, פרק ה, משנה ב

משנה ב: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

משנה ב: כפי שהתבאר לעיל, תרומה שהתערבה בחולין, מתבטלת רק אם יש כנגדה מאה חלקים של חולין, ומעלה מהתערובת סאה אחת ונותנה לכהן. משנתנו דנה באופן שהיתה התרומה טמאה, והתערבה בחולין טהורים, האם הסאה שמעלים ונותנים לכהן נחשבת כתרומה טמאה או כטהורה: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה, שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, ובכך התבטל ממנה איסור תרומה, וצריך להעלות סאה אחת מהתערובת ולתת לכהן, והחולין לא הוכשרו לקבל טומאה ולא נטמאו מהתרומה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם – ירים ויפריש סאה אחת, וְתִשָּׂרֵף, כדין תרומה טמאה, ואף שהתערובת ברובה טהורה, לפי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה, וכשם שהסאה שנפלה היתה טמאה, כך הסאה שעלתה דינה כטמאה, ואין הכהן רשאי ליהנות ממנה (ואף שנקטה המשנה לשון 'תישרף' אין הכוונה שמותר להנות ממנה, שהרי יש לחשוש שמא מתוך שמעכבה להנות ממנה יבוא לאוכלה, כיון שכל איסורה אינו אלא מחמת התערובת, ואיסור זה קל בעיניו, אלא היא אסורה אף בהנאה). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה אותה סאה, ואנו מחשיבים את אותה סאה כאילו היא מורכבת מאותה תערובת שלפנינו, וּכדי שלא יטמא החלק הטהור מהחלק הטמא, תֵּאָכֵל נִקּוּדִים – ככרות קטנות פחות מכביצה, ובשיעור זה אין אוכל מטמא אחרים, ולא תיטמא התרומה, אוֹ קְלָיוֹת – חיטים צלויות באש, ללא מים כלל, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, שאינם מכשירים לקבל טומאה, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת אחרות, שיתן בכל עיסה שיעור קטן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה, ולא תיטמא התרומה, ויהיו הכהנים רשאים לאכול את אותה סאה.