שיעור 27. שיר השירים, פרק ה, יא-יג

יא רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּֽעוֹרֵֽב׃ יב עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹֽשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃ יג לְחָיָו֙ כַּֽעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹֽטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃

(יא) ועתה מתחילה הנפש לתארו בפרטות, רֹאשׁוֹ – מהות מחשבתו הנעלמת, והרצון העליון כפי שהוא במקורו, לפני שהשתלשל לעולם ונראה לנו בדרכים שונות, הרי הוא כֶּתֶם פָּז – כמו גוש סגור, מקשה אחת, של 'פז', שהוא הזהב היקר ביותר, כלומר, הוא דבר סתום ונעלם שאין לנו שום השגה בו, מלבד חשיבותו ויקרו, קְוֻצּוֹתָיו – השערות הבוקעות מהראש, שהם כביכול הגילוי של הרצון הפנימי היוצא החוצה, וזהו רמז להתגלות הראשונה של המחשבה העליונה, תַּלְתַּלִּים – תילי תילים של עולמות תלויים בהם, אך הם שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, כי טבע הצבע השחור לבלוע את כל האור והצבעים ולכן אי אפשר לראות את מהותו, כך במחשבות אלו האור צפון ומוסתר, ואי אפשר להשיגם (ולשון 'עורב' רומזת גם על לשון תערובת, כי אין לנו השגה בסדרם של עולמות אלו והבדלתם זה מזה, כי בהשגתינו אין ניכר שום סדר והבדלה ביניהם).

(יב) מתחילה הנפש לבאר את תחילת השגחת ה' על בריאת העולם, עֵינָיו – עיני השגחתו כיצד להמציא ולברוא את העולם, כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כיונים המשגיחות על בניהם, כך השגחת ה' חופפת על הבריאה מראשיתה, והבריאה עצמה רמוזה בלשון 'מים', ו'אפיקי מים' זהו שורש ויסוד הבריאה, כי בראשית התהוות הבריאה נמצאות עיני השגחתו. ונרמז בכך עוד, כי כפי שהמים משקפים את העומד מולם, כך הבריאה משקפת את כבוד ה' ורצונו, וכמו שנאמר (יחזקאל א' כ"ח) "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'", כלומר, כשם שהקשת בענן אינה דבר אמיתי הקיים בענן, אלא זו השתקפות קרני השמש בטיפות הגשם שבענן, כך כל המציאות הנראית לעינינו היא השתקפות אור ה' ורצונו שיצרו את הבריאה כולה, והם דמות כבודו וחכמתו הנשגבים, והשגחת ה' על הבריאה היא כעיני היונים המשגיחות על בניהם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, וזהו רמז להתהוות החלב מהדם שבגוף, ונהפך בכך מרע לטוב, כך העולמות העליונים משתנים ונתקנים, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת – הכל נברא ומתקיים במלואו וטובו של הבורא.

(יג) לאחר שהתבונן וראה כיצד לברוא את העולמות, ציוה ה' בדיבורו שֶׁיִבָּרֶא העולם, והיו בכך שני חלקים, תחילה היה הדיבור של 'בראשית' שיצר את כל הדברים בשורשם יש מאין, אך עדיין לא יצאו אל הפועל, ואחר כך בכל יום מששת ימי בראשית ברא ה' את כל פרטי הדברים, בבחינת יש מיש, לְחָיָו, הרומזות על הדיבור הפנימי, שהוא ציווי 'בראשית' של בריאת כלל הנמצאים בעולם, כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, שיש בה מינים שונים, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים – שגדלים בה דברים ממינים שונים המעורבים יחד (ו'מרקחים' הוא לשון תערובת, כמו שנאמר (שמות ל' כ"ה) "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ"), כך בתחילה היתה כל הבריאה מעורבת יחד, בטרם צאתה מהכח אל הפועל. שִׂפְתוֹתָיו, המורים על הדיבור החיצוני, וזהו הדיבור המפורט בששת ימי בראשית, להוציא את הדברים ולסדרם בסדר הראוי ובחלוקה הנכונה, הרי הם כמו שׁוֹשַׁנִּים הניכרים לאחר שיצאו מהכח אל הפועל, נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, וכפי שהתבאר שה'מור' רומז על הנפש החיונית, כי בששת ימי בראשית יצאו כל כוחות החיים בעולם.