ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ב
יג) בריא שאמר 'כִּתְבוּ גט לאשתי', ולא אמר לשון 'תנו', וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר, כיון שהוכיח סופו על תחילתו שידע שהוא עומד להמית את עצמו, והרי דינו כמי שקפץ עליו החולי והוא מסוכן למות, שהתבאר דינו לעיל שאף שאמר רק 'כתבו', כותבים ונותנים לה, כיון שבודאי לכך היתה כוונתו. אבל אם לאחר הציווי לכתוב את הגט עלה אותו אדם לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת, אינו גט. ואם עלה לגג ואין ידוע לנו כיצד נפל, ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח, הרי זה גט, עד שֶׁיִּוָּדַע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור, ואמר 'כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי', אף שלא ייחד את העדים בשמותם ואינו יודע מי שומע את קולו, הרי אלו השומעים את קולו יכתבו ויתנו לה, והוא – ובתנאי שידעו אותו – שיידעו בבירור מי הוא לפי הכרת קולו, ואף על פי שהעלוהו מהבור ולא הכירוהו, הרי זה כשר, שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבים ונותנין אף על פי שאין מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן, אפילו נשחטו בו רוב סימנין, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, שהרי עתה חי הוא ויכול הוא לגרש, אף על פי שסופו למות בקרוב.
יד) מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו, ואמר כשהתחיל בו החולי 'כתבו גט לאשתי', הרי זה לא אמר כלום, מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אף אם ציוה לגרש אין בדבריו כלום. ואם הוא שיכור אך לא הגיע לשכרותו של לוט, הרי זה ספק:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
