מסכת תרומות, פרק ט, משנה ו
משנה ו: הַטֶּבֶל, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אֲסוּרִין. אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים:
משנה ו: להבנת משנתנו יש להקדים, שאמנם כל פרי הגדל מתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות, ודינו כטבל, מכל מקום כל זמן שלא הוכנס לבית עדיין לא חל עליו חיוב גמור, ומותר לאוכלו אכילת עראי, ואילו לאחר שנכנס לבית התחייב בהפרשת תרומות ומעשרות, ואסור לאכול ממנו כלום. על פי זה מבארת המשנה את דין הטבל שנזרע: הַטֶּבֶל שנזרע והצמיח גידולים, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין – דין גידוליו כסתם פירות שצמחו, שאמנם הם טבל ואסורים באכילת קבע, אך מותרים באכילת עראי, ואין אומרים שכיון שכבר כשנזרע היה טבל, יהיו הגידולים טבל גמור האסור אפילו באכילת עראי, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה, ונמצא שהטבל שנזרע כבר אינו קיים בעולם, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, ועדיין הטבל הראשון קיים, אפילו גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, שזרע את הגידולים והצמיחו גידולים חדשים, אֲסוּרִין אפילו באכילת עראי, כיון שכבר התחייבו בתרומות ומעשרות. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, שהחלק הנזרע נשאר קיים, ומוסיף גידולים נוספים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, דינו כַּשְּׂעוֹרִים, כשם שהשעורים זרעם כלה מהר, כך השום זרעו כלה.
