מסכת תרומות, פרק י, משנה א
פרק י, משנה א: בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חִתְּכוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טַעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּצַחֲנָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטֹּל אֶת הַזֻּהֲמָא:
פרק י, משנה א: בָּצָל של תרומה, שהתבשל בפני עצמו, שֶׁנְּתָנוֹ לאחר בישולו בְתוֹךְ עֲדָשִׁים של חולין שכבר התבשלו בפני עצמם, והיו שניהם חמים ויבשים, אִם היה הבצל שָׁלֵם, מֻתָּר – העדשים מותרים באכילה, כיון שטבע העדשים הוא שבאופן זה אין הבצל פולט לתוכם את טעמו. וְאִם חִתְּכוֹ לבצל, הרי הוא אוסר אם יש בו שיעור בְּנוֹתֵן טַעַם, והיינו שנותנים לכהן לטעום את התבשיל, ואם הוא חש בטעם הבצל הרי זה סימן שנתן הבצל טעם בעדשים, ודינם כתרומה, ואסורים באכילה לזרים, אלא רק לכהנים. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, שאינו של עדשים, של חולין, שנתן לתוכו בצל של תרומה, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, איסורו בְּנוֹתֵן טַעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּצַחֲנָה – דגים כבושים בציר, שנתן לתוכם בצל שלם של תרומה, שנוטל את הבצל והתבשיל מותר, כיון שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטֹּל אֶת הַזֻּהֲמָא – שהבצל רק מוציא את הפסולת שבתבשיל זה, ואינו נותן טעם בתוכו.
