מסכת שבועות, פרק ז, משנה ד

משנה ד: וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד, אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה (אֶחָד מֵהֶן) מְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, וּמַלְוֶה בָרְבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ:
משנה ד: ממשיכה המשנה ומבארת, 'וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה', כֵּיצַד, אם התחייב הנתבע שבועה דאורייתא, ואינו יכול להשבע מחמת שהוא חשוד להשבע לשקר, וטעם החשד הוא כיון שידוע שנשבע בעבר לשקר, אַחַת [-בין אם נשבע לשקר] שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא, שלא הזיק בשבועתו לאדם, מכל מקום נעשה חשוד על כל שבועה, וחוששים שישבע לשקר גם במקום שיש בכך נזק לאדם אחר, ואינו נאמן להפטר בשבועתו, ובאופן זה, שנשבע לשקר, הרי הוא פסול מהתורה להשבע. עתה מונה המשנה פסולי שבועה מדרבנן, וכן אם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, ואין לו אומנות אחרת, ופסולו הוא כיון שאינו עוסק בישובו של עולם, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, ואפילו בריבית דרבנן, וכן אם לוה בריבית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, שזהו גם כן מין משחק כמו המשחק בקוביא, או שמלמד את יוניו למשוך אחריהם יונים של אחרים, וזהו גזל מדרבנן [כיון שבעל היונים האחרות לא עשו קנין ממש ביונים שלהם], וְסוֹחֲרֵי פירות שְׁבִיעִית, בכל אלו, כיון שהתחייב הנתבע שבועה ואינו יכול להשבע, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – התובע, העומד כנגדו בתביעה זו, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ – לנתבע, שהתחייב בה מעיקר הדין, וכיון שאינו יכול להשבע, משלם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אם שניהם חשודים על השבועה, יַחֲלוֹקוּ.