מסכת תרומות, פרק י, משנה ז
משנה ז: זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:
משנה ז: זֵיתֵי חֻלִּין, שֶׁכְּבָשָׁן במים ומלח עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, כך הוא דינם, אם היו פְּצוּעֵי (-זיתים מבוקעים) של חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, או פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ שהיו פצועי חולין בְמֵי תְרוּמָה, בכל האופנים הללו אָסוּר – נעשה דינם של זיתי החולין כזיתי תרומה, כיון שזיתים פצועים ומבוקעים בולעים טעם, וזיתים, אפילו שלמים, מוציאים טעם, ולכן בכל אופן שהיו זיתי החולין פצועים הרי הם בולעים את טעם זיתי התרומה. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר, כי אף שזיתי התרומה מוציאים טעם, אין זיתי החולין השלמים בולעים את טעמם, ונשארים בהיתרם.
