מסכת שבועות, פרק ז, משנה ז

משנה ז: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ, הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִקְּדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
משנה ז: משנתנו מביאה אופנים נוספים שבהם תקנו חכמים שבועה, אמנם האופנים הראשונים שבמשנתנו הובאו כבר במקום אחר, ומביאה זאת משנתנו כדי להשלים את פרטי דיני שבועות דרבנן שנימנו בפרק זה, ובסיומם מביאה המשנה אופן נוסף שתקנו בו חכמים שסבועה: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ במסכת כתובות (פ"ט מ"ז), הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ – אשה התובעת מהבעל את דמי כתובתה, אך היא עצמה 'פוגמת' את הכתובה בכך שהיא מודה שכבר חלק ממנה נפרע לה, לֹא תִפָּרַע את השאר אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, כיון שיתכן ששכחה כמה בדיוק נפרעה. וְכן אמרו שאם עֵד אֶחָד מְעִידָהּ – מעיד על הכתובה שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, וכן אמרו שמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מקרקעות שביד הלקוחות, שקנו את הקרקעות לאחר שהתחייב הבעל את דמי הכתובה לאשתו, והקרקעות שבידם משועבדות לאשה, וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, כגון שמת בעלה ובאה לגבות את כתובתה מנכסי היתומים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, וְהַנִּפְרַעַת – הבאה לגבות את הכתובה שֶׁלֹּא בְפָנָיו – שלא בפני הבעל, כגון שאינו כאן ויש לו כאן נכסים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, ואמרו דינים אלו בכל אדם הבא לגבות את חובו מחבירו, אלא שנקטה המשנה אופן שהאשה באה לגבות את כתובתה כדי לחדש שאפילו בכתובת אשה, שהקילו בה בדינים מסוימים, לא הקילו לענין שבועות אלו, וְכֵן הַיְתוֹמִים של המלוה, שבאים לגבות את חובו של אביהם המלוה מיורשי הלוה [והיינו כשמתו המלוה והלוה, ויורשיהם באים לדין תורה], לֹא יִפָּרְעוּ – לא יגבו את החוב אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, ואמנם אינם יכולים להשבע שאין החוב פרוע, שהרי אינם יודעים זאת בוודאות, אלא נשבעים שלש שבועות אחרות, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִקְּדָנוּ אַבָּא – שלא ציוה לנו לפני מיתתו על ידי אדם אחר לומר לנו שהחוב פרוע, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא בעצמו שהחוב פרוע, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שטר אחר שכתוב בו שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ [אמנם דין זה הוא רק באופן שמת המלוה תחילה, ואחר כך מת הלוה, אבל אם תחילה מת הלוה, והתחייב המלוה להשבע כדי לגבות מיורשי הלוה, ככל הבא לגבות מיתומים, וקודם שנשבע להם מת גם המלוה, אין אדם מוריש לבניו ממון שהוא חייב עליו שבועה, ואין יורשי המלוה יכולים לגבות את החוב מיורשי הלוה]. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, ונמצא שלא יתכן שפקדו או אמר לו אביו ששטר זה פרוע, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע, וְנוֹטֵל, אמנם תנא קמא סובר שאדם העומד למות בלא ילדים, ואינו יודע מי עתיד לירש אותו, אינו משאיר שטר מסופק בין שטרותיו אלא ודאי היה קורעו, ולכן באופן זה, שנולד הבן לאחר מיתת האב, יכול הבן לגבות את החוב ללא שבועה כלל.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בכל פעם שבא יורש המלוה לגבות את חוב אביו מיורשי הלוה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הרי הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. אמנם תנא קמא סובר שיתכן שהאב אמר כן רק כדי שיחשבו שבנו עשיר, שבני אדם חייבים לו ממון, אך באמת השטר פרוע, ולכן גם באופן זה צריך הבן להשבע.