מסכת שבועות, פרק ז, משנה ח

משנה ח: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵין יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:

משנה ח: משנתנו מבארת שיש מקרים בהם יכול אדם להשביע את חבירו אף על פי שאינו תובעו בטענת ברי, אלא בטענת שמא: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה ברורה, אלא בטענת שמא, והטעם בכל אלו כיון שהם עוסקים בנכסי אחרים, ויש חשש שיורו היתר לעצמם ליטול מאותו ממון, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין – אדם המעבד את שדה חבירו בתמורה לחלק מהיבול, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין המתעסקים בממון של אחר, לישא וליתן, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת – אחד מהאחים שהתעסק בנכסי הירושה של האב, השייכים לכל האחים. מבארת המשנה את אופן השבועה באופנים אלו, אָמַר לוֹ, מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, והשיב לו הלה רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב להשבע. אמנם אם כבר חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, ולא השביעו בשעת החלוקה, אֵין יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעוֹ לאחר זמן. אבל אם נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל – גם שבועה על שותפות או אריסות ישנה.

דין נוסף, שאינו שייך לשבועת השותפין: וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה, כלומר, אם התחייב האדם שבועת מודה במקצת, ועדיין לא נשבע, ועברה שנת השמיטה, כשם שהשמיטה משמטת את הממון כך היא משמטת את חיוב השבועה [אבל אין שביעית משמטת את השותפות ולא את שבועתה].