מאמר שני, יג-יד

יג. הכוזרי: איך תאמר כלל זה? והלא כבר מצאנו שאלוהים דבר עם אדם הראשון, והוא בארץ אחרת. ועם משה כשהוא במצרים, ועם אברהם באור כשדים, ולאחר מכן דבר עם יחזקאל ודניאל בבבל, ועם ירמיהו במצרים.

יד. החבר: כל מי שהתנבא, לא התנבא כי אם בה, או בעבורה. עם אברהם התיחד הדבור לצוותו לעלות לארץ ולהתהלך בה. ליחזקאל היתה הנבואה על שוב ישראל לאדמתם, לדניאל על חורבן בית שני וקיבוץ גלויות לעתיד לבא, הרי שנבואות אלו בגלל ארץ ישראל הן. טעם נוסף לנבואת יחזקאל ודניאל בחוץ לארץ הוא, כי הם חיו בעוד בית ראשון קיים, וראו בו את גילוי השכינה, ובהמצא השכינה – היתה אפשרית קבלת הנבואה לכל המוכשר לקבלתה, מבני ישראל עם הסגולה (ומי שזכה כבר לנבואה בארץ, לא הפסיד מעלתה גם בצאתו ממנה).